קציצות בנווה שאנן

בקו 451 לנווה שאנן לעבודה שסידרה לה הבת של סול. ככה זה שנושרים מבית ספר.
התפקיד שלה למלא עיתונים בתיקים לאחר התפירה.
יושבת על ערמות של עיתון "שער", קצת קוראת וממהרת לקפל לקוביה בגודל התיק ולאחר מכן לעטוף בניר לבן רך ומרשרש נושא את הלוגו "ויגור".
כל צהריים יורדת למסעדה שכונתית קטנה שמבשלת על פתיליות. אביבה, זו שחנכה אותה במילוי התיקים, המליצה ואף לקחה אותה איתה. ריח הבישולים כמו בבית סבתא, תור ארוך מתמשך, מאחרי הדלפק עומדת קשישה, לוקחת לחם מתוך ארגז של תנובה מכוסה בבד יוטה, חותכת את הלחם הלבן החם לשניים, מוציאה את הפנים מהלחם ומניחה בחור שנוצר קציצות חמות ברוטב עגבניות, מכסה אותם עם הלחם שהוצא מבפנוכו, מגלגלת בעיתון, תביא לירה וחצי אומרת בפה חסר שיניים ומזרזת את כולם, להספיק להאכיל את כל הפועלים לפני שתסתיים ארוחת הצהריים.

לוקחת את הלחם וחוזרת לחדר עם ערמות העיתונים.
היתרון כאן אומרת אביבה שאפשר לשבת גבוה על הערמה לפרוס עיתון ולאכול, שאף אחד לא מפריע לנו.
המיצים ניגרים מכל כיוון, מהפה שלה, מהרוטב בלחם. טעים. באחד הימים בדרך הביתה בקו 451 שמעה שנחקק חוק לימודי חובה. כבר למחרת על קו אוטובוס אחר לעיר השכנה נסעה להירשם ללימודים. עוד שנים זכרה את ריח העור של תיק חדש ואת הקציצות… המשך יבוא….