מחרימי הרגשות – פרק 19 – המשכתי, אנשים!

"אתה וליילה?" שאלתי את ג'ק.
"טוב, כן." הוא אמר והסמיק.
"מה?" שאלתי.
"לא, זה סתם מביך קצת, אתה לא חושב?" שאל אותי.
"לא, לא ממש." אמרתי לו בחיוך.
הוא חייך בעצמו חיוך והשפיל מבט על הרצפה.
שנינו ישבנו על האבנים בחוץ ליד מגרש הספורט.
המגרש היה ריק ככה שהייתה לנו פרטיות בשיחה.
הוא מישש את הצלקת שלו, כמו שתמיד עשה כשהיה מהורהר.
"אבל בינך לבינה אין כלום, נכון?" הוא שאל.
"ברור שלא. פרנק סתם מדבר שטויות,"
"ברור, ברור," אמר ג'ק, עדיין לא משוכנע לחלוטין.
"אתה לא ממש מאמין לי, אה?" שאלתי.
"למה לא?" הוא שאל, ובהה בי.
"אתה לא נשמע כל כך משוכנע בתשובה שלך," עניתי.
"טוב, אתה חדש כאן, מה הסבירות שכל כך מהר תתאהבו או משהו?" הוא שאל.
"בדיוק," עניתי, "אתה לא צריך לדאוג מזה,"
"בכלל אכפת לך מבנות?" הוא שאל.
"לא ממש, לא אכפת לי מאהבה," עניתי, "אהבה זה סתם מונח מטופש שהמציאו."
"כשתהיה מאוהב, נדבר על זה," אמר לי ג'ק.
"אויש, תעשה לי טובה," מלמלתי.
"די להיות סבתא פולנייה!" הוא קרא לי.
"זה בסדר, אני אהיה כאן, לבד, בצד, בלי להיות סבתא פולניה, בחושך…" התחלתי.
"אויש, תשתוק, פשוט תשתוק," אמר לי ג'ק בחיוך.
"בטח, בטח," אמרתי לו בחיוך.
…
"שלומות!" קרא ריצ'רד.
"אתה לא רציני," מלמלתי בכעס.
נסעתי ברכב שלי בדרך הביתה מיום הלימודים.
העברתי את ריצ'רד לדיבורית, בשביל לשמוע אותו אומר :"אני כן רציני. מה שלומך, אלדר?"
"אני בסדר," מלמלתי.
"אתה בסדר? זה הכל?" הוא שאל.
"כן, למה לא?" שאלתי.
"אתה נשמע שמח," הוא ציין.
"אולי כי אני באמת שמח?" שאלתי.
"אתה?! שמח?! אבל אתה אלדר!" הוא קרא.
"אז?" שאלתי.
"אתה הבחור שלא יודע מה זה רגש," אמר ריצ'רד וצחק בקול רם.
"אז זה למה שלחת אותי למחוק רגשות," אמרתי.
"טוב, כן," הוא ענה.
"ומה איתך? לך יש אישה, וילד," אמרתי.
"ו…?"
"אתה עדיין בטוח שמחיקת רגשות זה רעיון טוב?" שאלתי.
"בטח!" הוא קרא, "ובנימה אופטימית זו, אתה בא אלי מחר אחר הצהריים למשרד. שיהיה לך יום טוב."