אל תדבר איתי

קולה

לעזאזל אני מזדהה יותר מידי

איזה העברת נושא

גם אני שונאת את המכונה הזאת של הרב קו, היא עושה לי חשק להוריד כפכף מהרגל ולחבוט בה איתו עד שמזמינים משטרה

אעחחח כל הפעמים שהייתי צריכה לבקש מנהג לחכות או סתם להגן על מישו שנפגע לא בצדק. זה כואב (מחט מחט מחט)

אני ממש ממש אוהבת. נהדר. מקסים. פיצה. (מעניין איפה זה פיצה בסולם המחמאות שלי)

הממ.. ההתחלה נשמעה סתמית לחלוטין, אבל אחר כך זה קיבל משמעות… מעניין

הכתיבה טובה, ורהוטה יחסית. אין בעיות בפיסוק, והדקדוק מוצלח, בלי טעויות מחוץ לגבול הסלנג והטעם הטוב. הדבר האחד שכן הפריע לי היה העובדה שהשתמשת ב-"אבל" פעמיים, בשתי השורות האחרונות – חזרתיות כזאת על מילה גורמת לאוצר המילים של המחבר להיראות דל, ולכתיבה ילדותית.
הכתיבה עצמה, מבחינת הרטוריקה והניסוח, מעט לוקה בחסר בעיני. הדימוי "חלומות וסיוטים מטפטפים לי מהאוזניים" הוא מוצלח בפני עצמו, אך מרגיש מעט מאולץ, גם בהתחשב במקום בו הוא נמצא, והעובדה שהוספת אחריו "כי אני לא מצליח לישון", כלומר, הבהרת אותו, גם גרעה מכוחו. יש לי עוד מספר הערות כאלה, בנוגע לדימוי על החום, למשפטים שבין הפסקאות ולעוד מספר דברים מינוריים, אבל הם פחות רלוונטיים.
הסיפור נראה כמו משהו שנכתב מתוך דיכאון. הדימויים הסוריאליסטיים, חסרי התוחלת כמעט (לא במובן רע), המשפטים כגון "רגע. זה אומר שאני חי, לא?", המזכירים חיפוש מסוים אחרי הארה שלא מגיעה, והשינויים התכופים בטון של הכתיבה, בין חוסר התוחלת לבין התחושה הנפלאה כביכול, שנשמעת כמו יום אחד בהיר בתוך שרשרת ארוכה של ימים אפלים. הפנייה המשונה לעזרה בסוף כן גורמת לי לפקפק במסקנה הזאת, מפני שלרוב, סיפורים של דכאון נגמרים בלי פואנטה, ופה יש בקשה מסוימת לקשר, לעזרה. אולי סיפור של מישהו לקראת סוף הדכאון, כשהוא מתחיל להתגבר על הכאב, או סיפור שמתאר את כל משך תקופת הדיכאון" ההתחלה המלאה במרה שחורה, הרגע הנפלא האחד, חזרה קצרה לעצב ולאחר מכן פנייה לעזרה והפתחות לאנשים אחרים, כשהאדם הצליח כבר לעזור לעצמו במידה מסוימת.
לסיכום, אין לי מושג על מה אני מדבר.
אגב, אוליב (נכון לעכשיו, הזית החביב) שלחה אותי לפה, אז אתה יכול להודות לה. או לצעוק עליה, תלוי כמה סבלת מהתגובה הזאת.

אהבתי את השיר/קטע/סיפור קצר. אני מזדהה…גם אני שונאת את מכונת הטענת הרב קו למרות שמעולם לא נתקלתי באחת כזו( בכל אופן לא ידעתי שזה מה שהיא ) אני לא יודעת להשתמש בתחבורה ציבורית, תמיד היו לי הסעות פרטיות אבל בהסעות הרבה מאוד פעמים הייתי צריכה לעכב את הנהג. או שאני בעצמי איחרתי ואז הייתי צריכה להתקשר לנהג שלי. אבל היי! אני יכולה לדבר איתך עליי. זה אחד הדברים שאני יותר טובה בהם… מסתבר שאני לא דמות אידיאלית… אני יהירה, מתנשאת, אנוכית, ומפונקת מאוד… אולי אני אמורה לעשות עם זה משהו ולנסות להיות בן אדם טוב יותר, אבל בינתיים הולך לי טוב בהעמדת פנים של נערה מתוקה ומקסימה אז למה לטרוח? הקטע שלך ממש גורם לי עכשיו לעשות חשבון נפש- דבר שאני מתנגדת לו בהחלט. אני מניחה שזה מחמאה, אבל אני מקללת את הקטע הזה. תמותי מכונת רב קווים!