שינה

"תעצום עיניים"
..
העולם השחור נהפך לאט לאט לעולם השחור פעם
אני מתעורר בידיי סבתא שלי, אני נוגע בה היא קרה, ומחשבה מפחידה עוברת לי בראש, שהפעם היא עשתה את זה אבל אני שומע צעקה מרחוק, אמא שלי מסתכלת עליי באמצע ריב עם סבא שלי, סבא שלי מאיים עליה שהוא יעיף אותנו, שהוא ירביץ לאמא שלי ואף מנסה אבל אמא שלי מגנה על עצמה, ואז צורחת לי במהירות "תלך לבית ספר אל תאכזב אותי" לקחתי את עצמי מהמיטה והתלבשתי, כל פריט לבוש הכביד עליי יותר, כי זה מזכיר לי שאני הולך לבית ספר, ודווקא התיק היה הכי קל, אני מסתכל פעם אחרונה בסבתא שלי, עדיין לא זזה..
סבא שלי הולך לבית חולים עוד פעם כנראה העצבים עלו עוד פעם בעוד קצת בריאות, המטורף הזה, אמא שלי נראית כאילו לא ישנה, אני רואה אותה בקושי נושמת אחרי הבכי אבל כבר מוכנה לעבודה ורואה אותי וצורחת בכל הכוח "תלך לבית ספר!"

רצתי במהירות, ככל שהתקרבתי לבית ספר מילות אבי מהדהדות בי "יש לך חברים?, תחשוב למה אין לך חברים, חברים זה חוויה לכל החיים" אני הולך ואני מנסה לעצור את הבכי ואני אומר לעצמי "תהיה חזק, אל תאכזב" ועוד פעם אותו הדבר הבית ספר, שואב ממני עוד טיפה מהרצון לחיות, נראה לי יום אחד הוא ייקח את הרצון הזה, ישאב ממני את חיי, ואשב בפינה כמו סבתא ואנסה ללכת, אבל אני ילד, אין לי אפילו זכות על החיים שלי, אני צריך לסבול בשקט שלא ידעו מה קורה בבית, כי הפעם האחרונה שאמרתי משהו, דיברתי עם פסיכולוגית שהייתה מאוד "נחמדה" ושיקרתי לה בלי פחד ומאז גם שיקרתי לעצמי מעט, אני חוזר מבית ספר ועיניי ריקות הרצון או האי רצון רק גדל, ואני חוזר לגיהינום שבו אני יכול לישון לפחות, אני חוזר, אוכל, משחק במחשב כדי להתנתק, והולך לישון.

והשעון מעורר מצלצל, טוב שהייתי ילד ללא יכולת להחליט על חיי.