שש עשרה

התהליך של התבגרות הוא לא נעים.
תמיד אומרים על גיל ההתבגרות שהמאפיין העיקרי שלו הוא תחושה של אי נוחות עם הגוף – הנערים והנערות מרגישים איך גפיהם מתארכים, רגליהם מתנפחות, זרועותיהם מתעוותות, הם חשים את חוסר הפרופורציות של גופיהם ההולכים וגדלים.
כך גם עובדת ההתבגרות בנפש.
אתה מרגיש שאתה עוד לא מבוגר, אבל כבר לא ילד. הנשמה שלך היא היתוך בין הנשמה של הילד הקטן שהיית לבין נשמתו של אדם מבוגר, כבן חמישים, אדם שכבר עבר דברים. בהדרגה, אתה מתקרב יותר ויותר אל האיש המבוגר הזה, והילד הקטן הולך ונשכח מאחור, עד שיום אחד, בלי שהבנת איך עבר הזמן, אתה כבר האדם המבוגר הזה, עם משפחה וילדים, ואתה נזכר בו לפעמים רק כשאתה מתבונן בתמונות ישנות.
בשבילי, החיים הם מקום עצוב. בשבילי, נער בן שש עשרה, שבקושי מכיר את עצמו ואת כל מה שהוא יכול להיות, העולם הוא מקום שאתה לא יכול להרשות לעצמך להיות בו תמים מספיק כדי לעשות את אותה הטעות פעמיים, אבל גם אם אתה חכם מספיק, תמיד יש טעויות חדשות לעשות.
יש לי כל כך הרבה דברים שאני מפחד מהם. אני מפחד מבת זוג שתבגוד בי. אני מפחד משברון לב. אני מפחד לבזבז את החיים שלי. אני מפחד מעצב. אני מפחד מכאב. אבל אני לא יכול להמנע מאף אחד מהדברים האלה. אולי, המשמעות של בגרות היא פשוט היכולת להתמודד איתם הכי טוב שאפשר.
ומצד שני, אולי לא. אחד החלקים הכי נוראיים בלהיות מתבגר הוא אי היכולת להבין את המשמעות האמיתית שעומדת מאחורי בגרות. לפני שאתה מתבגר, אין לך מושג בכלל, מה שהופך את הכל לקל יותר. לכל אחד יש את רגע הנצחון הקטן בחיים שלו, כשהוא מרגיש כמו האדם הכי חכם בעולם כשהוא מבין שלעולם שלנו אין משמעות. תקופה קצרה של דיכאון, ואתה שוכח מזה, ועובר הלאה, אחרי שאתה מבין שלא אתה המצאת את הגלגל, וכולם חיים סביבך עם הידיעה הזאת, ולאף אחד לא ממש אכפת. האנשים היחידים שמספיק טיפשים כדי לא להתגבר על ההבנה הזאת, על חוסר המשמעות, הם כל מיני גותים למיניהם, והם בדרך כלל הופכים אחרי כן לאמנים כושלים, מנסים להעביר לאנשים את המסר שהם ידעו מלכתחילה, ושאותם אמנים לא מוצלחים מעולם לא הצליחו להתגבר עליו. כשהם מנסים להעביר את המסר הזה, זה אומר יותר על האמנים עצמם מאשר על העולם בו אנחנו חיים.
אבל ההבנה הזאת היא עדיין לא אבן המפתח של ההתבגרות. אבן המפתח הכי חשובה בהפיכה מילד לאדם מבוגר היא, לדעתי, ההתאהבות הראשונה. הדבר הכי תמים וטהור שקיים בעולם, שנועד תמיד להבהיר לך את הטבע הזמני והחולף של ההתאהבות.
בהתחלה, אתה חושב שזהו זה, כאן נמצא הסוף השמח שלך. מצאת אהבת אמת. אתה הולך להתחתן, הולך להיות מאושר ככה לנצח, עם בן או בת הזוג שלך, בחיר לבך, האחד שאתה אוהב באמת, באמת, באמת, יותר מכל דבר בעולם. משם, יש לך שתי אופציות: באחת, אתה מקבל מענה. בשנייה, אתה נדחה. שתיהן אכזריות באותה המידה, כל אחת בדרכה שלה.
באופציה הראשונה, אתה בטוח, לכמה חודשים, שאתה בגן עדן. החיים מושלמים יותר מכל מה שיכולת לדמיין. זו האהבה, האהבה שדיברו עליה בסרטי דיסני? כי ככה זה מרגיש. זה מרגיש כמו אהבת אמת. זו ההרגשה הכי טובה בעולם, לכמה חודשים האלה. אבל אז, אחרי ארבעה חודשים בערך, זה הולך ודועך, עד שזה נפסק. בהתחלה זה Falling in love, אז זה נעשה Falling out of love. אתה מתחיל לפחד. זה כמו מכשיר חשמלי שתמיד תפקד מצוין, אבל פתאום הוא פועל הוא פחות ופחות טוב, ואתה מנסה להתעלם, מקווה שזה רק תקלה זמנית, אלי החשמל כועסים, אבל הם ירגעו בסוף, עד שהמכשיר לא פועל בכלל, ואתה מבין שזהו, אין מה לעשות, צריך מכשיר חדש.
באופציה השנייה, אתה יושב ומתאבל. אתה בוכה כאילו אמא שלך מתה. החיים שלך, מבחינתך, נגמרו ברגע ההוא, בו האישה או הגבר שאהבת סירבו להצעתך האצילית, לאהבת האמת שלך. לא יהיה סוף טוב. לא אישה או ילדים. לא יקרה עוד דבר אחד טוב בחיים שלך, כי אהבת האמת הזאת, הכוכב הזוהר בחיים שלך, כבה, והותיר את השמיים שחורים וריקים.
ואז, אחרי כמה חודשים של בכי בלתי פוסק ודכאון, זה נגמר. אחרי שכמה ימים הרגשת בהדרגה כאילו הקיום שלך נעשה נסבל יותר ויותר, אתה קם בבוקר, אוכל את הארוחה שלך, הולך לבית הספר, מדבר עם החברים שלך, ששימשו אותך בחודשים האחרונים כהסחת דעת שימושית אך לא מושלמת מהכאב הבלתי נפסק, חוזר הביתה, ופתאום אתה מבין שלא חשבת כל היום אפילו פעם אחת על אהבתך האבודה. ובהתחלה אתה קצת מתנגד לזה – אתה רוצה להרגיש שזו הייתה אהבת אמת, שהיה שם משהו שישרוד לנצח. אבל זה שקר. עוד כמה ימים כאלה, ואתה חוזר להיות הבן אדם העליז והחיובי שתמיד היית לפני כל המשבר, עם תוספת של צלקת, שאנשים חכמים מסתכלים עליה כדי לזכור תמיד שאהבה היא לא נצחית, ושטיפשים שוכחים ממנה, ועוברים שוב את אותו הגיהנום בלי ללמוד כלום.
אני הייתי מאלו שקיבלו את האופציה השניה. היא אמרה שהיא לא יכולה לראות בי יותר מאשר ידיד, שהיא אוהבת אותי נורא, אבל לא באופן הזה. אני הייתי צריך לדעת שזה יקרה, כמובן, אבל ההתאהבות עיוורה אותי, ואני ישבתי ושכחתי למה אני קיים בכלל. שכחתי את הרצון שלי לקום בבוקר. אני הייתי שקוע הכי עמוק שאפשר בבוץ, ובדיוק כשחשבתי שאי אפשר לשקוע עמוק יותר, היא אמרה לי שהיא רוצה אותי, ואז התחרטה. אני טבעתי בבוץ, אני הייתי מת, אני רציתי להתאבד, לא היה טעם בקיום שלי, כי אני ידעתי, ידעתי בוודאות מוחלטת, שמפה אין סוף טוב. לא היה יכול להיות לי עתיד עם אף אחת אחרת מלבדה. אני אהיה עצוב לעולם, כי אף אחת, אף אחת לא תהיה טובה כמוהה, לעולם.
ואז באה ההתאהבות השנייה.