טיול
שהייתי קטן חלמתי לטייל. לא גיחה של שבועיים לתאילנד או ביקור קצרצר באירופה הקלאסית, רציתי לטייל. טיול שיפתח לי את כל הצ'אקרות בגוף, שיעביר לי צמרמורות בכל יום שאני פותח את העיניים, טיול שיטלטל לי את הנשמה ורק לקוות שאני אזכור את העבר שלי בסופו. אבל האמת היא בא לי טיול שלא ייגמר לעולם. "אני כבר רואה איך אתה בורח לשלוש שנים להודו" אבא שלי תמיד אומר לי, ואני עונה לו "אבא, נראה לך ששלוש שנים יספיקו לי?!". כולם הולכים על המסלול הבורגני של צבא טיול ולחזור למציאות, אבל אני? אני משוגע, "פלופ" כמו שכולם קוראים לי. אחד שלא אכפת לו ללכת יחף ואז מה אם אני אדרוך על קוץ לפחות אני יכול להרגיש משהו, אחד שמתעסק בעיקר פחות בתפל, ברוחניות ולא בחומר, במקום אייפון 7 אני מעדיף חצי שנה ב"דרום אפריקה", במקום לשתות ב"פלמה דה מיורקה", תנו לי לדפוק את הראש בג'ונגל של פרו, במקום שבועיים בארה"ב תנו לי חצי שנה של חומר בלתי נגמר ופסטיבלים באורוגוואי, תנו לחיות, תנו לי לנשום את החופש, להרגיש את האדמה חובקת את כפות רגליי היחפות, לרוץ עירום באיזה חוף בודהיסטי בקניה, לאבד חושים בהודו, לעשות צניחה חופשית בניו זילנד, לרוץ עם אריות בנמיביה, העיקר לא להיות פה. כל זה לא אפשרי עכשיו. כרגע במקום מסיבות טראנס באמסטרדם, אני שומע "30 שניות זוז!" במקום שרוולים בהודו, אני לובש מדי א'. במקום שארגיש איך האדמה הרטובה מלטפת את כפות רגליי החשופות, אני צריך להתקלח עם כפכפים ובשום אופן לא להפיל את הסבון, במקום לעשות צניחה חופשית באוסטרליה, אני צונח למיטה בסוף השעת ט"ש. ובמקום לאכול סטלות בדרום אמריקה אני אוכל שניצל תירס רטוב במחנה טירונים. עם כל הצער והדיכאון, זה משהו שבחרתי לעשות ומי כמוני יודע כשאני מתחיל אני מסיים, כי איך יכולתי להישרט במקסיקו כשאני יודע שחבר שלי סהר בגולני עומד עכשיו בעמדת שמירה בקור בלתי נסבל ועם נשק טעון ביד?. איך יכולתי לגלוש במיאמי כשאני יודע שאביגיל במג"ב כרגע נמנעת מלקבל דקירה בצוואר מאיזה מחבל שמקדש רצח? והכי חשוב איך יכולתי לחוות כשאני יודע שלא ביצעתי את התפקיד שלי בצורה שהייתי צריך? אז אם אני לא יכול לחכות לעולם, העולם יחכה לי !
תגובות (1)
כתוב נהדר, ואני לא יכולה להזדהות מאחר ולא עשיתי צבא וגם דיי נטשתי את עולם הרוח (שאגב לא קשור בכלל לסמים, לא יודעת מי החליט שהם קשורים…) אבל נהניתי לקרוא ולראות את הצד שלך בחיים