מסע אל האושר

מסע אל האושר / שלי אוקמן
המכונית החלה לעשות סימנים של סירוב באמצע הנסיעה.
בשעת בוקר מוקדמת של יום שבת הכביש היה ריק ובכל זאת הפעילה את איתות החרום וסטתה בזהירות מנתיב הנסיעה אל שולי הכביש.
עצרה, השעינה ראשה על ההגה, ידיה משני צדיו, ונאנחה.
שלפה את הנייד וניסתה לחפש עזרה. לא ציפתה לתשובה מהמוסך, ודפדוף ברשימת אנשי הקשר רק העצים את תחושת הבדידות שלה.
היא היתה בדרכה לדבר עם אמא.
בכל פעם שהרגישה שהיא טובעת בתוך בדידותה- היתה נוסעת לאמא, אל בית הקברות.

צפצוף קטע את מחשבותיה ומכונית סטתה מן הכביש ועצרה לידה. דלת נפתחה.
המסע שלה אל האושר החל כשמן המכונית יצאה רגל עטופה בג'ינס ונעולה נעל ספורט.
הרימה ראשה לאט וסרקה את הדמות המתקרבת. גבוה, רזה, חולצת ספורט מחמיאה.
מצמצה בעיניה. הוא עדין שם. כאילו יצא מתוך מחשבותיה הכמוסות ביותר.
שיער מלא, כהה, תלתל שובב על המצח, עגיל קטן וסקסי נוצץ בשמש הבוקר באוזן ימין.
מבטה נתקל בחיוך. שיניים מושלמות, גומת חן.
שלח יד והוריד את משקפי השמש. עינים טובות.
חייכה אל ליבה פנימה. אמא תאהב אותו.

תקופת חיזור קצרה וסוערת. חתונה. שלושה ילדים, אולי כלב?

בצעדים גמישים התקרב אליה.
המסע שלה אל האושר נגמר כשפתח פיו ואמר: "שאני יעזור לך?".