דוב ממוזלג

היא ציירה דוב, על ערימת ירקות ענקית, מזלג בגבו. 'הוא ניראה מת' הערתי,
והיא חייכה: 'כן'.
היא קיטרה על כך שהיא צריכה לצבוע את כל הירקות: 'אור וצל אתה מבין, והפרווה פשוט סיוט, כל השערות הקטנות האלו. זוועה' היא חייכה חיוך קורן וחזרה אל הדף, עפרון דקיק בידה.
כזאת היא הייתה, יללנית פתולוגית, קוטרית על. נאנחת אנחות הרות גורל, סתם, באמצע החיים, כשאכלה פיצה, כשראתה המפץ הגדול, כשיצאה מהמקלחת בפיג'מה של דובונים.
היא גם קיטרה שהיא קוטרית: 'אני נוראית לא? תינוקת עלובה ודפוקה!'
אבל היא גם צחקה. תמיד תמיד צחקה.
אהבתי אותה,