הוא היה גבוה

הוא היה גבוה מבני כיתתו וכפות רגליו גדולות כשל מבוגר.
פניו היו מכוסות נמשים.
את כל ילדותו העביר בניסיון להעלם. ניסה להסתיר את פניו והתכווץ במקומו כאשר הופנו אליו מבטי הילדים או מבטי המורים.
את כפות רגליו הגדולות הסתיר מתחת לשולחן ולא היה זז ממקומו אפילו בהפסקות.

האיש נכנס אל החדר. איש גבוה. עדיין גבוה מכל האנשים שסביבו.
הוא צעד אל תוך נעליו הגדולות מאד ורכס את שרוכיהן במשיכה.
הוא התיישב על כסאו, הביט במראה שלפניו, ראה את הדמעה היורדת על לחיו, וקרץ לדמותו.
שוב התבונן במראה ותיקן בטפיחות קלות את האיפור שעל פניו.
מחוץ לחדר שמע את הקולות ההומים, עיניו נצנצו בזיק שיש בו התרסה על העולם.
הוא הרכיב על אפו את אף הליצן האדום, חייך חיוך רחב שֶׁרק הגביר את ההבעה העצובה המצוירת על פניו ויצא אל הקהל שחיכה לו באוהל הקרקס.