סיבה ותוצאה

אני לא מסוגלת לשבת בכיתה. אני קמה. לא מספיק. אני קופצת. לא מספיק.
"המורה, אפשר לצאת לסיבוב?" אני שואלת.
"לא. שבי בשקט ונתחיל כבר ללמוד" המורה ללשון משיבה לי.
"נו המורה אני לא יכולה לשבת"
"שבי"
"רציני שאני לא מסוגלת. בבקשה. סיבוב מהיר ואני חוזרת"
"בסדר, זריז"
בדרכי החוצה אני מדלגת מעל חברתי השכובה על הרצפה בפישוט איברים.
"לקחת היום ריטלין?" אני שואלת.
"כן. הוא לא משפיע עליי"
"תעברי למשהו יותר חזק"
"בקרוב אני עוברת לקונצרטה"
"בהצלחה"
"תודה"
אני יוצאת מהדלת. רצה במסדרון. יורדת במדרגות. רצה לעבר השני. פונה. שוב עולה במדרגות. שוב רצה. עושה את זה מהתחלה. שותה בקולר.
אני צריכה ללכת לשירותים. אני הולכת לשם, נכנסת ומטילה את מימיי. אני יוצאת, רוחצת ידיים וקולטת את חברה שלי יושבת על הרצפה מחוץ לשירותים, משחקת בטלפון שלה.
"חירבון של החיים דפקתי שם" אני אומרת.
"כן, אפשר להריח" היא אומרת לי. "בואי תצטרפי"
אני מתיישבת לידה. "למה את בחוץ?"
"משעמם"
"וואלה נכון"
"את?"
"אין ריכוז"
היא צוחקת. "מתי את מצטרפת למועדון ריטלין?"
"אהה לא נראה לי. אמא שלי אומרת שזה רק בראש שלי"
"והיא צודקת?"
"לא יודעת"
שקט.
"יואווו איזה שעמום פה. אפילו אינסטגרם משעמם אותי" היא מתלוננת.
"תעברי לסנאפ"
"זרקת רעיון"
היא פותחת את האפליקציה, מציבה את הטלפון מולנו ועושה פרצופים משונים למצלמה. על המסך שתינו נראות כמו כלבים.
"מכוערת" אני אומרת לה.
"לא יפה להעליב את עצמך"
"סתמי"
"סותמת"
"סתמי"
"סותמת"
"נו די!"
"הפסקתי"
"טוב, אין לי כח. ביוש"
"ביוש"
אני חוזרת לכיתה.
"למה לקח לך כל כך הרבה זמן לחזור?" המורה אומרת לי בתוכחה. אני רוצה להעיף לה כאפה.
"יאללה לכי כבר ואל תדחפי ת'אף שלך לכל מקום"
המורה פוערת עיניים. "מה אמרת?!"
"ואל תוציאי את העצבים שלך עליי. אני לא אשמה שהבגרות שלך לא הייתה מספקת וסיימת בתור מורה"
"בושה וחרפה! כזו חוצפה לא ראיתי מימי!! עופי מיד לחדר המנהלת!!! וכתבי לי מכתב התנצלות!!"
וואי איזה שיעמום.