הפרח והרעל

יסמין. זהו שמה, כשם יופייה. פרח לבן וטהור בניחוח גן עדן. לפני מספר שנים נפגשנו ומאז, כל עולמי סובב בעולמה.
יום שישי היה כשהייתי בדרכי אליה לפגישה במסעדה האהובה עלינו בה נפגשנו לראשונה. משנכנסתי, הייתה קורנת כתמיד, אך בכל זאת היה משהו מוזר בהבעת פניה, עגמומיות שלא הייתה ביכולתי להסביר. "קרה משהו?" שאלתי, וכשקיבלתי דמעות כתשובה, ווידא לי הדבר שאכן משהו קרה. לבסוף, לאחר מה שהרגיש כמו שעה ארוכה, הפנתה מבטה לעברי ואמרה: "אנחנו… אנחנו צריכים להפסיק להיפגש". טרם יכולתי לעבד את דבריה, קמה לה ויצאה בריצה מהמסעדה, בעוד ששיערה האדמדם בעקבותיה. למה לא רצתי אחריה? זאת איני יודע.
לקח זמן רב עד שרגלי דרכה מחוץ למסעדה, וכשעשתה זאת, העולם לא היה אותו הדבר. הוא היה קר, מרוחק, בעל אווירה קודרת, או… לפחות כך היה מוחי. עמדתי שם בזמן שתהיתי מה לעשות, לאן ללכת, עם מי לדבר, ולבסוף החלטתי ללכת להתעודד במעט. הלכתי לי, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא: "למה? למה דווקא עכשיו, ביום השנה שלנו? למה היא עזבה אותי? למה?" המשכתי בשאלות אלו עד שהגעתי ליעדי. לא שתיתי לעיתים קרובות בעקבות כל הסיפורים שסיפרו לנו בילדות. אך הפעם לא היה לי אכפת, השאלות והמחשבות כרסמו בראשי והשתוקקתי למנוחה לזמן מה, אז נכנסתי. כוסית, ועוד כוסית, ועוד כוסית עד שהתחלפו לי המחשבות בראש. "האם זה מספיק? האם לא כדאי להפסיק?" חשבתי לעצמי. אך העצב והמחשבה עליה, התגברו עליי והמשכתי. כשלבסוף הפסקתי, כבר לא יכולתי להבדיל בין ימין ושמאל. נאלצתי לחזור בחזרה למסעדה כדי להגיע לרכב ולנסוע הביתה. כשהגעתי לרכב, כבר מעדתי מספר פעמים כה גדול עד שלא ניתן היה לסופרו. עצרתי ליד הרכב ומוחי ניסה לאחוז בכל טיפת הגיון שנשארה בי, אך ללא הצלחה, נכנסתי לרכב ונסעתי.
זהו הדבר האחרון שעשיתי בחיי. כל אותן השאלות שהטרידו אותי כל כך, נשארו ללא מענה. אילולא הייתי נוהג לאחר ששתיתי, אולי הייתי יכול לקבל גם תשובות, אך לא. בגלל טעות אחת קטנה הנבעה מרגש, נותרתי
עם סוף פתוח.