פרק ב-במרוצת השנים:

במשך השנה הראשונה להדר היה קשה להבין את המצב. אבל היא כן הבינה שהיא הגיעה לבית יתומים עתידי והיא לא תגור כאן לבד אלא אם עוד ילדים שיגיעו לאט לאט. בהתחלה היה לה ממש קשה להיפתח לדורון( אותו איש שהציל אותה) כי לא יכלה להתנתק מאותו זיכרון נטישה אבל לדורון הייתה סבלנות עצומה והוא הבין אותה לגמרי!! היא הרגישה שהיא חייבת לו את חייה כי אם לא הוא היא הייתה יכולה לחיות ברחוב… והיא הודתה לו בכל זמן שיכלה והיא נהייתה לבת שדורון תמיד רצה הם היו מבלים המון ביחד וכך היה עד גיל 10. כשהתחילו להגיע ילדים נוספים למעון הראשונים היו סער ילד בן גילה של הדר ונעם ילד בן 7 שהתחברו ברחוב והגיעו ביחד למעון ואחריהם זוג האחים ליאל הקטנה בת ה-6 ואחיה הגדול עדן שגם הוא כמו סהר בן גילה של הדר.
דורון ידע לחלק את אהבה שלו שווה בשווה בין כולם כדי שאף אחד לא יהיה מקופח סוף סוף אחרי 5 שנים להדר סוף סוף התחילה לבנות משפחה הדר הייתה מספרת לליאל איך לה היה לחיות במעון בגילה. כל ערב לפני השינה הדר הייתה ממציאה סיפור ומספרת ליאל שהייתה במיטה השכנה לה להדר זה כיף כי זה עורר בה יצירתיות רבה וליאל הייתה מרותקת לסיפורים עד שהיא הייתה נרדמת לפעמים זה לקח שעות אבל להדר זה לא הפריע כל עוד היא נהנתה מזה.. ביום יום הילדים היו הולכים לבית ספר וחוזרים ועושים כרצונם עד ארוחת ערב ואז עושים משו ביחד רואים סרט או משחקים משחק קופסה זה נמשך עד גיל 13 עד שלגדולים זה נמאס ובמקום זה הם התחילו לקרוא ספרים או לשמוע מוזיקה בקבוצות או ביחידים עד הכיבוי אורות את ארוחות הערב והצהריים היה מכין דורון עם אחד הילדים בתורניות והשאר היו מנקים את החדרים ובזמן הזה התנגנה מוזיקה בכל הבית להדר היה כיף לגדול בבית הזה עד שקרה מה שקרה… כשהיא הייתה בת 15 ששינה לה את החיים לגמרי.