ניצוצות- במורד מחילת הארנב (7)

יש לה רק בקשה אחת- שלא תהיה אזעקה. אחרי שבועיים של גשם, שמש אפורה וחורפית יצאה לקדם את פניו של אחיה בדרכו האחרונה. על הדשא נאספים פרצופים מוכרים ולא מוכרים, לבושים כולם בבגדים כהים אבל לא שחורים. היא רואה אותם אך לא רואה, הם בשבילה בליל חסר משמעות של צבעים על הדשא הירוק.
הראש שלה מלא ברעש שמונע ממנה לחשוב, או לשמוע, להבין או לעכל. הגוף שלה נמצא שם, בחלל הזה, אבל הנפש שלה אבדה בדרך. היא שומעת במעורפל את אמא שלה מתייפחת במקום לדבר, את אבא שלה, קולו העמוק נשבר בקריאת קדיש.
החזן מספר על תקומה וגאולה, על הקרבה, על אל מלא ברחמים, והיא שואלת את עצמה- כמה רחמים יש בו, באל שהופך ילדים בני שמונה עשרה ללוחמים, ואז לוקח אותם. כמה מגוחכת הודיה לאל כשעומדים מול קבר של ילד, כמה מעט נחמה יש בה. היא מוכנה לוותר על כל הגאולה והשכינה שבעולם בשביל לא לעמוד כאן ברגע הזה.
נגיעה קלה בכתף שלה אומרת לה שהיא צריכה לעלות לדבר, היא אפילו לא מזהה את היד הנוגעת. רק כשהיא מושיטה את ידה למיקרופון היא מבינה כמה חזק היא רועדת. היא לא חשבה על מה היא רוצה להגיד, היא לא יודעת מה אומרים, היא נחנקת, היא רואה את הפנים המביטים אליה, את מצלמות החדשות נעוצות בה ומחכות לתגובה, והיא רק מבקשת שלא תהיה אזעקה. שיתנו לו את הכבוד הקטן, האחרון. רק לא אזעקה.
"בכל הטקסים אומרים על כל החיילים שהם היו גיבורים ויפים, שהם הקריבו בשביל חבריהם, שהם עשו הכל בשביל שאנחנו נהיה בטוחים. אומרים את זה כל כך הרבה עד שכל החיילים הופכים לאותה תמונה מעורפלת, דומים וחסרי ייחוד וגיבורים- מספרים. אח שלי לא היה גיבור מלחמה, לא היה עשוי ללא חת. הוא היה הילד המעצבן שדופק עם הכדור על הקיר כשאתה מנסה ללמוד, כשמציק לך כשאת מנסה לישון באוטו, שתמיד היה מוצלח יותר למרות שהוא לא התאמץ. שגונב את החלקים מהפאזלים שאני מנסה להרכיב. הוא היה דביל, הוא היה מצחיק, והוא היה אחי הקטן- חתיכה קטנה בחיים שראית תמיד כמובנית מאליה, עד שהיא החליטה שאיננה יותר. הוא היה תמיד עושה את הדבר הלא נכון, ועכשיו הדבר הלא נכון הזה הוא להשאיר אותי בלי חלק.
אז הנה האח הקטן שלי, כמו שיתקע לי בראש כנראה תמיד. "
היא מחברת את הטלפון שלה למסך מאחוריה עליו הוקרנה עד עכשיו התמונה שלו, מחייך במדיו בימיו הראשונים בצבא, כמו ילד בתחפושת, ומתחתיה שני תאריכים. ועכשיו הוא, עדיין חי, גיטרה על ברכיו, מחייך את החיוך הענק והדבילי שלו "היי אחות גדולה, אז לכבוד זה שאנחנו סוף סוף נפטרים ממך שתלכי קצת ללימודים ותצאי לנו מהבית, הכנתי לעצמי שיר במתנה. מוכנה?" אקורד לא מכוון וצורם משתחרר מבין המיתרים, ואז הוא מתחיל לשיר, ארבעה טונים גבוה מעל השיר הרגיל, מחרוזת שירים מסרטי דיסני שעליהם גדלו. הקול שלה נשמע ברקע ועוד לא רואים פנים "מה אתה עושה, דביל?" היא שואלת בחיוך שאפשר לשמוע "מגרש אותך" הוא אומר, היא צוחקת ומציצה אל המצלמה. הם שרים ביחד את האקונה מטטה, היא בקול נמוך מאוד והוא בגבוה. הם מלווים את עצמם בפרצופים מטופשים. "טוב די" הוא צוחק, מסובב את המצלמה והתמונה נמוגה. "להתראות אח קטן" היא לוחשת. ואז נשמעת האזעקה.
******
הם קראו לזה "מסיבות ממ"ד". עכשיו כשמותר היה להסתובב רק במרחבים מוגנים, הוסבו הכיתות הממוגנות לחדרי שינה עם רדת הלילה, שקי שינה נפרשו על הרצפה וכארבעים תלמידים הצטופפו יחד בכל כיתה. בתחילה היו המורים אמורים להשאר ולפקח עליהם, אך כנראה שתלונות מצידם הובילו לביטול הנוהל והחלפתו במורה תורן שסייר בין הכיתות. הפיקוח המצומצם הוביל וקרבת מגורי הבנים והבנות הובילו לאי סדר כולל.
בשק השינה שצמוד לזה של מכחול עברה לישון באופן קבוע חברתו הבלונדינית החמודה של אלימלך- היו לה עינים כחולות ענקיות ושיער חום קצר, והיא תמיד נראתה מבולבלת לא משנה מה שאלת אותה. גניחות וצחקוקים שאאין לטעות בהם שעלו באופן קבוע משק השינה הזה הובילו את מכחול טרוט העיניים למרוץ בלתי פוסק אחר אטמי אוזניים. בפינה הרחוקה של הכיתה היה תמיד הנודניק התורן עם הגיטרה, בדרך כלל ברגר, אליו הצטרפו בדרך כלל אנשים מלאי כוונות טובות אך נטולי כל שמיעה מוזיקלית.
אלכוהול שהוסווה בבקבוקי מים עבר בדרך כלל בין שוכני החדר, שיכלו בדרך כלל לתרץ את עייפותם ביום למחרת בלחץ, חרדה ותסמינים פוסט טראומטיים שונים. באותו ערב חגגו יום הולדת שבע עשרה לאחת הבנות, שהייתה כל כך מדוכאת מיום ההולדת שלה שנפל בדיוק בזמן המלחמה, שאפילו המורים אישרו השמעת מוזיקה עד שעה מאוחרת ופיקוח מוגבל יחסית. הם שיחקו משחק שתייה מטופש כלשהו, שכלל קלפים וכמות מוגזמת של חוקים וכללים, שהתמצתה בערך לכדי- שתה מתי שתרצה והתמזמז עם מי שתרצה. בחורה שלא הצליח להזכר בשמה אך שם לב שניסתה למשוך את תשומת ליבו מספר פעמים בעבר התרפקה על זרועו והסתכלה בו באופן מרגיז, עד שהתייאש ולקח אותה אל פינה ריקה ושקטה יחסית בחדר, יחד עם בקבוק שתייה.
מכחול מעולם לא היה חובב אלכוהול גדול במיוחד, הוא תמיד שתה מספיק כדי להחשב לאחד מהחבר'ה, אך שנא את תחושת הסחרחורת ואיבוד השליטה שהתלוו לשתייה, ולכן השתדל לשמור על מראית עין בלי לאבד את עצמו, אך הפעם, שילוב של עצבנות מהשינוי במנהגי השינה והמסיבה הבלתי פוסקת שנערכה סביבו, השגרה החרדתית אליה עדיין לא לגמרי התרגלו וניסיון לשתות כדי להמנע מלדבר עם אנשים, ובייחוד עם הבחורה איתה ישב באותו הרגע, הובילו אותו לא לשים לב למהירות בה הוא שותה, או לתכולת הבקבוקים שהועברו אליו. הוא התחיל להתייאש מניסיונותיה להעביר את אצבעותיה המגושמות על גופו, התנשק איתה קצרות ואז לקח עוד כמה לגימות ותכנן להפטר ממנה בעדינות, כשהתחיל להרגיש פתאום שילוב מעיק של סחרחורת ובחילה. הוא נשען על הקיר ועצם את עיניו, מנסה לאזן את העולם ולהחזירו למצבו הטבעי, אך בכל פעם שעשה זאת הרגיש שהוא מתהפך ונאלץ לפקוח שוב את עיניו בפתאומיות. "אתה בסדר?" היא שאלה בקול כל כך מאנפף עד שרצה לצרוח עליה, אבל לא הצליח לעשות דבר מלבד להנהן. היא המשיכה לשאול שאלות עד ששאל אותה בקול המגובש ביותר שהצליח לגייס, אם היא יכולה להניח לו בשקט לרגע.
הבחילה עלתה כה עזה בגרונו שהרגיש חייב לצאת לנשום קצת אוויר, אך הוא קם מהר מדי ונתקף בסחסחורת פתאומית כל כך שכמעט נפל אחורה. "דיר באלק אם מישהו מוצא אותך ככה" צעק רוי מפינה אחרת בחדר בקול שנשמע שיכור כמעט כמו שמכחול הרגיש "אני אשמור עליו" אמר קולו השקט של מיץ. הוא רצה להתנגד אבל לא היה לו כוח, ומיץ גרר אותו החוצה אל השחים שמחוץ לחדר הכיתות בדיוק בזמן.
הוא לא זכר מתי הרגיש כל כך גרוע מעולם, אחרי דקות ארוכות של הוא יכול היה להרגיש את מעיו מתכווצים, פניו ובגדיו היו מלאים בקיא, אך הסחרחורת שלו עדיין לא פגה. מיץ הושיט לו בקבוק, ובתשובה למבטו השואל הבהיר לו שמדובר רק במים. הם ישבו זה לצד זה, נשענים בגבם אל הגדר של גינת הירק. מיץ ניסה להניח את ידו אל כתפו אך הוא הדף אותה "תרגע, אני לא מנסה להתחיל איתך" הכעס היה ניכר מאוד בקולו, אבל הוא לא קם. הם שתקו דקה ארוכה "אני מצטער על הפנס" אמר מכחול, מנסה להתגבר על הטעם המר בפיו "זה בסדר, לא הייתי צריך לנסות, זאת הייתה טעות שלי" " אתה נחמד אליי ואני התנהגתי כמו חרא." הקול שלו נשמע בכייני באוזניו, ובפה שלו היה טעם מר. הם שתקו שוב, מכחול העביר את בקבוק המים בין ידיו "למה שתנסה דבר כזה?" "אני לא יודע, הייתי מטומטם. לא התכוונתי לגרום לך להרגיש לא בנוח. "הוא משתהה "לא חשבתי" מכחול הניד בראשו וניסה להדוף גל חדש של בחילה.
"אז אתה, כאילו, כזה?" הוא כעס על עצמו על שלא הצליח להסביר את עצמו. "אני כאילו כזה" מיץ חייך "וזה סוד?" מכחול שאל "מי שצריך לדעת יודע. אני לא מסתיר את זה, אבל אני לא מספיק מטומטם בשביל לחשוב שזה משהו שצריך לפרסם כאן. אני לא ממציא סיפורים על בנות או משהו, והחברים שלי יודעים, אני פשוט לא מרגיש שאני צריך ללכת עם מדבקה על הראש." "אבל קצת אזהרה הייתה עוזרת" "טוב, מצטער" הטון המריר חזר לקולו של מיץ. "לא התכוונתי ככה, זה פשוט הפתיע אותי. חוץ מזה, חשבתי שאנחנו חברים די טובים, הייתי מצפה שתספר לי משהו כזה" מיץ חייך אליו בחצי חיוך "זה לא עלה. חוץ מזה, לא ידעתי אם אתה מסוג האנשים שיקבלו את זה כמו שצריך. עכשיו אני יודע, כמובן".
"אז אני מניח שרוב האנשים מקבלים את זה יותר טוב ממני" מכחול ממשיך לנסות לגשש "בטח, בגלל זה אני בפנימייה באמצע המדבר, כי כל האנשים בחיים שלי היו מאושרים לגמרי לגלות את זה". "אני מצטער" "זה בסדר, התרגלתי. תשתה מים." הם שותקים ביחד עוד כמה דקות "מוכן לחזור כבר פנימה?" הוא מניד בראשו, ועל פניו ארשת סבל שלא ניתן לטעות בה "אבל אתה יכול לחזור פנימה בלעדיי, זה בסדר". מיץ מבטל את דבריו בתנועת יד "אז מה הסיפור עם הבחורה הזאת? זאת שמרוחה עלייך כל הערב?" "אני לא יודע, אני לא ממש בעניין, אבל לא הייתי עם אף אחת מאז שהגעתי לכאן, והמקום הופך למשעמם מאוד" "ואתה גם קצת פוחד שאם לא תהיה עם בחורה אז ההומואיות אולי תמרח עלייך? כי תדע שזה לא מאוד מדבק". מכחול לא מגיב, אבל המבט האשם מעיד שהוא הצליח לקלוע למחשבותיו.
גל בחילה חזק נוסף תוקף אותו, והוא מספיק בקושי להתכופף שוב מעל השיחים הרחוקים. היא מרגיש את היד מתקרבת בעדינות לגבו, ואז חוזרת במהרה אחורה, וקצת כמה למגע שלה על גבו. הראש שלו פועם והוא מרגיש מבולבל ועייף ואין דבר שהוא רוצה יותר מלישון, אבל הראש שלו עדיין מסתובב. צליל גבוה- חד וצורם מפלח את הדממה וצביטה מוכרת של בהלה שואבת את בטנו פנימה, הוא מזדקף במהירות ומנסה לתכנן פתרון "15 שניות, לא נספיק להגיע לשום מקום, פשוט תשאר כאן" מיץ עוצר בעדו "ומה אם הוא יפגע בדיוק כאן?" "אז נמות" מיץ מחייך. יש משהו עצוב ומורבידי בנורמליות של התשובה הזאת, אבל היא גם אבסורדית מספיק כדי להצחיק.
הפיצוץ מרגיש קרוב אליהם עד כדי כך שהם יכולים להרגיש את התנודות שלו באוויר, אבל הוא מפספס אותם. "נכנס?" מכחול מהנהן, הפחד העביר לו את הבחילה. לפני שהם נכנסים לכיתה מיץ שואל בהיסוס "אז מה איתנו עכשיו?" "אנחנו בסדר, רק תן לזה זמן" מכחול עונה, וזאת תשובה איומה ופוגעת והוא מרגיש אותה דוקרת את מיץ מולו, הוא יודע שיכול היה להגיד לו שהכל בסדר ולתת לזה לחלוף הלאה, אבל משהו בו יודע שיחסיהם השתנו, כנראה לעולם, אך לפחות לתקופה הקרובה. הוא יודע שכבר לעולם לא יסתכל על מיץ באותה הצורה. הוא יכול היה לשקר, אבל בלילות קרים מתוחים ומפחידים, לכנות יש ערך מיוחד.
***
היא שוכבת על המיטה בחדר שלו, זאת שעדיין מריחה כמוהו, ומביטה במנורה התקרה שנסדקה כשפגע בה עם הכדור שהיה אוהב לזרוק אל הקיר המשותף שבין חדריהם, באופן שהכעיס אותה כל כך. היא אחזה בכדור הזה עכשיו חזק באצבעותיה וניסתה לכוון אותו אל הנקודה האפורה- מהוה בקיר שאליה תמיד ניסה לכוון, היא פספסה והכדור התגלגל החוצה מבעד לדלת הפתוחה.
מהסלון היא שומעת את הקולות של האנשים הרבים שלא הכירו אותו. כל האנשים שוודאי ראו אותו מדי פעם מרחוק בבית הספר, אנשים שהיו מציקים לו בתנועת הנוער או בנות שמעולם לא העיפו בו מבט שני. עכשיו הם היו אצלה, פתאום לכולם היו סיפורים מצחיקים או עצובים על הפעם האחרונה בה ראו אותו, על כמה הוא היה חלק חשוב מחייהם, על איך שהיו יושבים יחד בשיעור כימיה וצוחקים, או על הפעם ההיא שהוא עשה את הדבר ההוא.
היא נדדה ביניהם בארשת אבל עגומה תוך שמירה על החיוך הקל של המארחת, מברכת לשלום את המגיעים, מחבקת את הבוכים, מודה למשתתפים בצערה, כשכל מה שרצתה לעשות זה לצרוח עליהם שילכו ויפסיקו לקלקל לה את השעות האחרונות בהן היא עוד יכולה להעמיד שהוא כאן, רק ירד למכולת או יצא עם חברים. שיעזבו את הבית כדי שישאר בו לעוד רגע אחד הריח שלו והבלאגן שלו והאוויר שהוא נשם. שעכשיו, כשהוא הלך, לא יתחילו להאמין כאילו הוא האדם היקר להם בעולם, שיפסיקו לספר לה כמה הוא גיבור, כמה הוא הקריב בשביל משהו. שלא ישקרו לה בעיניים אמפתיות ומגע עדין בכתף. עד שהבינה שאין צורך בה שם- בין עשרות אנשים שמפרים את עצמם זה בכאבו של זה, שמתחרים בלספר אחד לשני מי היה הכי חשוב והכי משמעותי בחייו, איש לא שם לב אם היא שם או לא. אולי להפך, הרי הנוכחות שלה מעיקה עליהם ומכבידה, האם יש באמת מישהו שיודע להתנהג ליד משפחה אבלה? אז היא מתחמק אל החדר שלו, ומסתכלת על המנורה.
יש לה גוש כבד בבטן שלא עובר, ולא משנה מה היא חושבת לעצמה או מה אחרים אומרים לה היא לא מצליחה להתגבר עליו. כשהיא עם אנשים היא רוצה להיות לבד, כשהיא לבד המחשבות שלה תוקפות אותה מכל הכיוונים, והיא רק צריכה הסחת דעת קטנה ומישהו לדבר איתו.
היא מחברת אל המערכת המשוכללת שלו את האוזניות החדשות שלו, אלה שאסור היה לו לקחת לצבא אז בעצם בקושי הספיק להשתמש בהן, ושומעת את המוזיקה שלו. רוק משנות התשעים מצלצל באוזניה, והיא אוחזת בבס שלו, שלא מחובר לכלום, ומנסה לעקוב אחרי המהלכים הבודדים שלימד אותה יחד עם המוזיקה המתנגנת.
אבא שלה דופק בדלת בפנים זועמות "מה את עושה פה?" היא לא זוכרת אם אי פעם ראתה אותו כועס כל כך. או בכלל. היא שותקת. "יש לך אורחים, עופי למטה" היא חוזרת להביא במנורה. "אמא שלך צריכה אותך" הוא רוצה לגרור אותה למטה, היא רואה את זה בפניו, אבל הוא לא מצליח לשכנע את עצמו להכנס, זה עדיין המקדש שלו, עם הבגדים המלוכלכים על הכיסא והבס והמיטה עם המצעים שלו ושולחן הכתיבה שלו ותמונות הילדות שלו על הקיר.
היא רוצה שיהיה לה אכפת, היא רוצה שעצם זה שהוא כל כך נסער, שעצם זה שהוא מבקש, שעצם זה שהוא עומד שם, בלי יכולת להראות מה הוא באמת מרגיש, ירכך אותה, יגרום לה להתרצות ולהצטרף לאורחים ולהתנהג באופן ייצוגי, לפחות יגרום לה להרגיש מעט אשמה. אבל זה לא עובד, היא הרגישה כל כך הרבה בימים האחרונים שלפתע המחשבות והרגשות שלה ריקים, היא רק יודעת שהיא לא רוצה לחזור לסלון.
אחרי כמה שניות של עמידה שם, הוא מסתכל עליה והיא מסתכלת על המנורה, הקול שלו נשבר "את אגואיסטית" "אם לא היום, אז מתי?" היא שואלת, היא עדיין לא מסתכלת. האצבעות שלה פורטות את התנועות המוכרות, והוא מתייאש ויורד למטה.