האשמות וכיוצא בזה.

בס"ד
אני לא יכולה יותר, לא יכולה, לא יכולה לשקר, לא יכולה להעמיד פנים.
נמאס לי מכל זה, קשה לי ונמאס לי להעמיד פני ילדה טובה כשאני בעצמי רעה, השטן בהתגלמותו.
העצב שמקיף אותי קשה מנשוא, הרוע שעטף אותי מרחיק את כולם ואני מתחילה לשקר- " היי , מה שלומך" " בסדר, ברוך ה' " אצלי הכול טוב, אצלי הכול מושלם, אני אוהבת את העולם. איזה שקר, איזה רוע, השנאה נשקפת מעיני ושורפת עד אפר כל דבר שעומד בדרכה ואני אינני שולטת בזה, זה לא באשמתי, ככה אני אומרת תמיד, ואת האמת, אני לא כבר יודעת באשמת מי זה?
אינני יכולה לשים על זה את האצבע. אך אני כן יודעת שזה לא אני, אני ניסיתי לשלוט בזה, ניסיתי, אבל אני לא יכולה יותר, אני משקרת גם לעצמי שאני יכולה.
זה בלתי נגמר , זה בלתי פתיר והמצב של נפשי רק מחמיר.
ונמאס לי כבר להאשים את עצמי, אני לא הדפוקה, אני לא שרוטה, לא עוד!
-אני בסדר-, זה העולם שאשם, זה מי שתקע אותי בעצבות ובכעס, זה לא אני, אני בסדר. אני כולי טוב וטוהר.
אך גם זה שקר! ואני כבר אינני מוצאת את עצמי במבוך הזה, אני כבר לא מצליחה להתיר את הסבך שנוצר, למי להאמין? למה להאמין? לסמוך על עצמי? הרי אני מעורערת כולי, יום אחד חושבת ככה, יום שני אחרת. לסמוך על אחרים? הרי הם לא אני, הם לעולם לא יבינו אותי ולא ידעו מה טוב לי. במה להיאחז? את מי לאהוב? מה רחוק מהישג ידי? מה קרוב? אני אינני יודעת כבר כלום ואני מאשימה את כולם, מטיחה בהם הכול. הם גרמו לי לשקוע, הם גרמו לי ליפול.
אז הנה התלבטות : אני הדפוקה ? אני לא בסדר? כבר הספקתי להגיד לעצמי את זה יום וליל, התחלתי להאמין בזה וזה מה שגרם לי לשקוע, זה מה שגרם לי ליפול. אז הפסקתי להאשים את עצמי, על מנת לצאת מדיכאונות. חזרתי ושיננתי בליבי את המנטרה – אני בסדר- -אני בסדר-
-אני בסדר- אז אם אני בסדר ואני לא אשמה, אז מי כן? אי אפשר להאשים את כולם , הרי זה דבר נורא! אז רציתי לשתף, אני שקועה עמוק, מחשבותיי לא נחות וראשי דואב , העול שהוא סוחב עליו קשה מנשוא. וכל גופי כואב.
ולבינתיים אני, יושבת בצד, שקועה באותו חור שחור , שיצרתי לבד.