פסיכוזה במינור. פסיכוזה במז'ור.

יום אחד בעיתון משתקפים תווי הפנים שלך. נדמה שהכותב עיוות אותם. אולי הוא מנסה למסור לך את הקוד לשרוף את הזמן; לנחש מה יהיה סוג הכנפיים שנקבל בעת שיד האלוהים תישלח לגרום למספרים לרדוף אחד אחר הזנב של השני, עד שלא יישאר אלא אבק כוכבים. או שמא הכוכבים ייכבו. זהו היום שבו ניסית לחיות. לחיות כדי לחשב שלוש, ארבע ושבע בטורים מסתעפים ונפגשים בעומק האינסופי של הספיראלה. אורות בוהקים מגיעים לעינייך ממצלמות שעוקבות אחר שוליים. אתה שוליים. הן עוקבות אחרי הישועה; מנסות לירות קרן אור שתחוויר את האמונה. אתה מחפש לנטרל; מוציא קליע ומכניס אותו אל בין שפתייך הרועדות. הוא מאיים לנפול, אבל הרצון שלך גדול מחוקי הטבע. הוא חוזר אל פיך כבומרנג לאחר שמלבה את האנשים שמתבוננים בך דרכו; מחכה לשוב אל פיו של כלב מדלג בלהט, מנופף באוזניו שיורדות כשרשראות ארוכות, שעירות על צידי פניו. האמונה שלך לא נכבית, היא רק מתלקחת יחד איתך. היא אתה. אתה המכונית שנוסעת בכביש לא נודע אל צוק אובדן הדעת. נפער חור במצחך. אתה לא מחפש להסתיר אותו במצחייה. אתה מתגאה לומר שאתה התקווה היחידה של המין האנושי להיסחף אל הסף, מבלי להגיע לסיום. אתה בטוח. השעות חולפות ואתה משייט בנוסחאות של העבר; רואה את בני העתיד רוכבים על חוקי הפיזיקה. חגיגת הכאוס שלך. אתה חוזר לתלות מודעות ברגליים יחפות ברחובות תל אביב בשלוש לפנות בוקר; מגלה את אלוהים בכל פינה חשוכה; קורא לך להיסחף עוד יותר אל הספיראלה של הגבול בין מציאות ובדיון. הרי שהחלום לוקח מהעין האחת לשנייה. יום אחד אתה מוצא את עצמך צווח; מיוזע בפני קהל ריק של מבקרים. נוסע לבדוק אם יש מקום אחר לאחסן בו את האוצרות שלך.