מוקדש ל Dr_Ellert

לפני הרבה שנים, בממלכה רחוקה רחוקה, חי לו מלך, ולמלך הייתה מלכה.
למלך ולמלכה נולדה בת יחידה- הנסיכה.
אבל למען האמת זה לא קרה לפני כל כך הרבה זמן.
זה גם לא היה בממלכה רחוקה כל כך, זה פשוט כפר קצת נידח.
והמלך לא באמת מלך, והמלכה לא באמת מלכה, והבת שלהם לא נסיכה, אבל האיש אוהב את אשתו יותר מכל אדם בעולם ובשבילו היא מלכה.
והאשה אוהבת את בעלה הכי בעולם ובעיניה הוא מלך.
ושני ההורים אוהבים את התינוקת שלהם אהבה עזה כל כך, שאי אפשר לומר שבביתם היא לא הנסיכה.
אז מדובר בעצם בסתם זוג ובתו שגרים בכפר נידח, אבל זה לא אומר שאין גם קסם בסיפור הזה.
הקסם שלנו יבוא בהתחלה בצורתו האפילה ביותר – השנאה.
נסיכתנו גדלה והפכה נערה בת 16.
יפהפיה, זהובת שיער וכחולת עיניים.
כליל השלימות והיופי, העדינות, והשמחה.
אבל בעת שנסיכתנו גדלה להיות מה שנסיכות גדלות להיות, בצד השני של הכפר חיו זוג שונה לחלוטין.
הם היו עניים, ומרירים. הם לא היו מסוגלים לראות את הטוב שבדברים, ואפילו אחרי שנות עקרות רבות, לא יכלו להעריך ולהיות מאושרים כשנולד להם בנם הראשון.
הם רק התלוננו שהם כבר מזדקנים ואין להם כסף להאכיל עוד פה, ולילד הזה שיהיה בריא (אם כי הם היו בטוחים שיחלה וימות וידביק גם אותם) היה תיאבון גדול מאוד.
ובכן, עקב הנסיבות ברור שאף אחד לא יופתע שהנער גדל להיות מריר, וכועס ומרושע.
אמנם הוא היה נער נאה, ואצילי בהחלט בהתחשב במקום בו גדל, וזהותם של הוריו, אך הוא בהחלט היה הכבשה השחורה של הכפר.
יום אחד יצאה נסיכתנו לשוק, לקנות פירות יער מהם תכין להוריה עוגה.
באותו זמן בדיוק, יצא גם נערנו המריר והנאה ליום העבודה הראשון שלו בשוק.
ומכל הדוכנים, ברור שהופקד על דוכן הירקות והפירות.
ולפיכך, נסיכתנו ונערנו נפגשו.
הנסיכה הצעירה בחנה את הפירות והרימה את עיניה לשאול למחירם, בעת שהצעיר השפיל את עיניו על מנת למנות את מספר האבטיחים שבארגז, וכך קרה שעניהם נפגשו.
הייתם מצפים שניצוץ ידלק בעיני התכלת ובעיני השחור, והוא אכן נדלק, אך רק בעיני השחור.
ולא היה זה ניצוץ שיובילנו לסיפור אהבה נכזבת, אלא ניצוץ שנאה שזורק אותנו כעת לסיפור אפל וזדוני.
אם כן, נערנו שהוא עכשיו נבלנו, שונא את נסיכתנו, ולו רק מהסיבה שהיא נסיכה כה מושלמת והוא כה אפל ועלוב לידה.
במשך ארבעת השנים הבאות נבלנו שגדל להיות גבר צעיר, הטמין מלכודות לנסיכתנו- עכשיו נערה בוגרת ויפהפיה, כמעט אשה צעירה- ונסיכתנו נחלצה מהן בעור שיניה (שכמובן נשאר מושלם).
אך לאחר ארבע שנים סוף סוף נחל נבלנו הצלחה, ונסיכתנו נפלה למלכודתו והייתה נתונה לרחמיו, אך לצערנו בחורנו הצעיר לא הכיר את המושג 'רחמים'.
הוא התקרב לנסיכתנו לאיטו, חרב גדולה בידו, ותכנן איך לנקום סוף סוף את נקמתו בנסיכה על כך שהייתה כה מושלמת.
הנסיכה שלנו התחננה על חייה ודמעות זלגו על לחייה, ובתוך כל הפחד הזה, בבקשת תחנונים הרימה אליו את עיניה.
עניהם נפגשו בפעם השניה, והפעם ניצוץ חלף בשתיהן.
נבלנו שהוא כבר אינו נבל כלל, שמט במהירות את חרבו, וכרע ברך להתנצל בפניי הנסיכה על כל שעולל לה, ועזר לה להתרומם על רגליה. ונסיכתנו מיהרה למחות את דמעותיה, וסומק ורדרד עדין עלה בלחייה, כי כעת הבחינה כמה נאה הוא בחורנו.
כהרף עין השנאה והאיבה ששררו בין השניים הוחלפו בעדינות ואהבה.
כמובן שלסיפורינו צפוי סוף מאושר ויפה, כי גם אהבה ממבט שני היא אהבה נפלאה, ועל כן הייתי רוצה לבקש את רשותכם לסיים את סיפורינו בשמלה לבנה, טבעת זהובה, והבטחת אהבה לעושר ואושר עד עצם היום הזה, אך לא תמיד סיפורים נגמרים כמו שאנו חושבים שיסתיימו.
כי בעת שנסיכתנו פסעה בשמלתה הלבנה לעבר מי שכעת הוא בהחלט נסיכנו,
הגיח דרקון גדול משום מקום, ושרף את כולם.
הסוף!