הזה שאוהב את אקאמה

אני יודעת שאני רק תחליף, בובת שעשוע לתקופה שבה אתה מרגיש בודד. אם אני אשאל אותך אתה תכחיש, תגיד שאתה ממש לא כזה. אני כבר לא יודעת מה להגיד לך.

כבר ניסיתי לרמוז לו כמה פעמים שאני לא רוצה להיות מנוצלת שוב פעם, אבל זה קורה שוב ושוב, לא משנה כמה פעמים הוא הצטער.
למרות כל הסימנים לזה, למרות שבעבר הוא סינן כל הודעה אפשרית שלי, למרות שהוא צעק עליי ופרק עליי את העצבים שלו, למרות שאני יודעת שאין לנו סיכוי אני עדיין נשארת. והדבר הכי מוזר כאן הוא שאני אפילו לא מאוהבת בו, כבר גיליתי שאין לזה סיכוי. אני רק רוצה שישאר ידיד שלי בנקודה הזאת.
אני מודה, גם לי כיף להשתמש בו. הוא עזר לי בעבר ועד עכשיו עוזר לי, שורף לי זמן, מפיג גם לי את הבדידות, כיף לי איתו ולמרות שאני מרגישה מנוצלת, לא משנה מה הוא יגיד, אני פשוט אשתעשע מלהקשיב לו.
אבל למה הוא מכחיש כל כך הרבה? למה הוא משקר כל כך הרבה? אני מניחה שביום מן הימים הוא יהפוך רק לזיכרון נעים, מתי שימצא מישהי יותר קרובה לו. הוא יתחיל לסנן, יתחיל לתרץ למה הוא לא יכול פתאום לדבר איתי או לשחק איתי ויתנהג אליי ביובש. בדיוק כמו שהתנהג אליי מתי שהייתה לו ידידה אחרת חוץ ממני.
אני זוכרת שבתקופה שעוד חיבבתי אותו והיה לי טיפת רגש אליו צחקתי על עצמי- צחקתי על עצמי בבית, צחקתי על עצמי בבית הספר, צחקתי על עצמי כשאני מנסה להירדם. הבנתי שהוא תקוע לי במחשבות והוא לא יוצא. ואז, מיד אחרי שהחלטתי שאני מפסיקה לרדוף אחריו ושעדיף לי להיות לבד במקום להיות מאוהבת באיזה מישהו שלא שם עליי, הוא מחליט שהוא חוזר לדבר איתי. שבועיים לאחר מכן רבנו(אני, ליתר דיוק רבתי איתו), כל כך רציתי שיתן לי ללכת, שיתן לי רגע של מנוחה. הוא להפתעתי, לא רצה לעזוב. כמה פתטי. שנינו פתטיים להפליא. לפחות שנינו מורווחים מזה, אני מניחה.