דם השושלת-פרק 1

הדבר האחרון שציפיתי שיקרה בחופשת הקיץ שלי הוא שאני אפגש עם מישהו שחשבתי שלא אפגוש שוב לעולם… אלא אם כן זה חלום.
אבל כמו תמיד לגורל היו תוכניות אחרות בשבילי לחופשת הקיץ.
אה סליחה, שכחתי להציג את עצמי? בואו נתחיל מההתחלה.
היי אני קלייר, נערה רגילה בת 13 גרה _____________ ולומדת בחטיבת הביניים המקומית.
לעיני עיוור הייתי נראית ילדה רגילה שיכולה להתחבר בשניות עם כל מי שתרצה.
חבל רק שעיוור לא יכול לראות.
טוב, אם להודות באמת אני לא בדיוק רגילה, אני לבקנית.
כל חיי ילדים התרחקו ממני, אולי חשבו שאני חולה במשהו מדבק, אולי סתם פחדו ממני, באמת שאני לא מבינה זאת ובכל זאת אני סבלתי את ההשלכות של היותי לבקנית.
אף פעם לא רציתי להיות לבקנית ואני לא מאחלת זאת לאף אחד, פשוט נולדתי ככה, בלי אפשרות לשנות כלום.
לא פעם שאלתי את אמי למה אני? למה זה מגיע לי? מה עשיתי שאני צריכה לסבול זאת? אבל היא רק הסתכלה עלי ומבט של רחמים על פניה ואמרה לי שהכל לטובה, שיש ילדים שסובלים יותר ממני ושאני צריכה לקוות שזאת תהיה הבעיה הכי גדולה בחיי ושלא יהיו בעיות גדולות יותר בעתיד. אבל אותי לא עניין העתיד. אותי עניין ההווה. ובהווה אני א ילדה שסובלת ומנצלת כל תירוץ על מנת להישאר בבית במקום ללכת לביה"ס. למרות שכבר התרגלתי לרעיון שאין לי חברים.
וואו ממש נסחפתי אה? טוב מצטערת שהפלתי עליכם את כל זה. טוב אז אם ערכנו היכרות אפשר עכשיו לחזור לסיפור.
כמו בכל בוקר קמתי התארגנתי והלכתי לביה"ס. יום הלימודים עבר כרגיל, עם כל ההצקות של התלמידים והלחשושים מאחורי הגב. חזרתי הביתה, אכלתי והכנתי שיעורים ולבסוף עשיתי את הדבר שאני הכי אוהבת לעשות בשעות הפנאי שלי, לקרוא.
אתם בטח שואלים למה דווקא קריאה? מה רע בתחביבים אחרים? אני לא אומרת שהתחביבים האחרים לא טובים, פשוט לא היו לי כ"כ הרבה אפשרויות. ככה זה כשאין הרבה חברים.
בכל מקרה למה דווקא ספרים? לא יודעת, אולי בגלל שהרגשתי שיש בהם משהו מיוחד. הם עזרו לי להתמודד עם הבעיות שלי בכך ששמעתי על בעיות של אחרים. בעזרת הספרים חייתי את חיי, וגם עוד עשרות חיים של אחרים. הספרים הם משהו מיוחד. העולם, בניגוד לספרים הוא אכזר, הוא לא תמיד מאיר פנים אל הבאים אליו ולעתים הוא ממש לא מקום שנעים לחיות בו. אך הספרים לעומת זאת, סוחפים אותי לעולם אחר, דמיוני ההפך הגמור מהעולם האמיתי, בעולם הספרים קיימים כל הדברים שלא מתקיימים בעולם, תקווה, אהבה ושמחה. וזה בדיוק מה שרציתי להרגיש באותו רגע, אז קראתי.

כל משפחתי כבר הלכה לישון אבל אני בשלי, המשכתי לקרוא. עוד לא רציתי לישון, רציתי להמשיך לקרוא עוד קצת. הייתי באמצע המתח בסיפור כשפתאום שמעתי צליל מוזר. הסתכלתי לצדדים ולא ראיתי כלום, חזרתי לקרוא ופתאום שוב אני שומעת את הצליל ושוב, הסתכלתי על החלון לרגע וראיתי פרצוף ויד שדופקת על החלון. לרגע קפצתי בבהלה עד שהסתכלתי בפרצוף שוב לעומק יותר. ניגשתי בזהירות לחלון ולרגע הצטערתי על כך שכולם בבית ישנים. הסתכלתי מבעד לחלון, ושם ראיתי את…לא…לא,לא, זה לא ייתכן,אני לא מאמינה, איך הוא הגיע לכאן?פתחתי לאט את החלון ושאלתי בזהירות "ליאם? זה אתה?". הוא היה נראה נורא, הוא היה רטוב כולו, פניו וגופו היו מלאי שריטות וחתכים קטנים ועמוקים ופנס סגול גדול עיטר את עינו השמאלית.
"כן, זה אני."אמר ליאם, הנער מחוץ לחלון.
"איך…איך הגעת לכאן?"
"אני אסביר הכל, אבל לא עכשיו, עכשיו אני צריך עזרה, עזרה ממך."