הדיאלוג

"אולי ניסע לאנשהו, רחוק מכאן".
"רחוק ממני?"
"אל תקחי את זה באופן אישי, אין לי בעיה איתך, הנוף פשוט משעמם".
"זהו נופי".
"נו, לא הנוף, הנוף. התכוונתי לאנשים, חטטנים, רועשים ומתערבים לי כל הזמן בחיים, הם פשוט בלתי נסבלים".
"אלה אנשי".
"אוף, מה איתך, אל תעלבי לי פה, בלי קשר לאנשים המים פה בלתי נסבלים, טעם נורא. מסננים אותם עשרות פעמים כדי שיהיה אפשר לשתות אותם. ועדיין אי אפשר לשתות אותם".
"אלה מימיי".
"ואוי, את ממש קטנונית. לוקחת הכל ללב, באמת שהם לא להיט המים שלך. אולי בצפון את מפרגנת קצת יותר, אבל בדרום יש רק מים מותפלים.
אבל אל תדאגי, את תמיד תישארי הארץ האהובה עלי.
חוץ מזה, את יודעת שאני חולה עלייך ".
"לעזוב אותי, זאת אינה אהבה".
"אל תרימי ת'אף זה לא שיש לך מושג באהבה, מה שאת יודעת זה לחלוב את האהבה של כולנו.חיילים גררו את עצמם על הקוצים שלך, חקלאים הרסו לעצמם את הגב עם השממה שלך, ילדים נרצחו כדי לחיות עלייך. אבל שזה מגיע אלייך, פתאום את שותקת".
"אני שותקת כדי שאוכל לשמוע את קולכם כשתקראו לי".
"בולשיט, אם היית קשובה כל כך, איך לא שמעת אותי קוראת לך?"
"שמעתי".
"אז למה לא עשית כלום?"
"עשיתי".
"עשית, מה עשית? לא ראיתי כלום".
"הצמחתי שורשים".
"שורשים, זאת בדיחה? מה יעזור לי שורש כשהמחבל התנפל עלי עם סכין".
"היציבות שלו".
"מה אכפת לי איך היציבות שלו הוא פצע אותי, צילק לי את כל הצלעות, אני ציור פיקאסו חי שמהלך על שני רגליים".
"העמידה שלו".
"מה הקשר יציבות ועמידה אני אומרת לך שהוא השמיד לי את צלעות, כיער לי את כל החזה".
"הוא כיוון לצוואר".
"מעניין לי למה הוא כיוון, מצידי שיכוון גם לעין
ככה לפחות הייתי חוסכת לעצמי את מבטי הגועל של הגברים הסתומים האלה שאני מעלה לדירה".
"אבל הצוואר".
"עזוב אותי כבר מהצוואר הזה".
"אילולי מעד על שורשי היה מגיע לצווארך ומרדים אותך לנצך".
"…"