ניצוצות- סיפורם השגרתי של המיוחדים מטעם עצמם (2)

היי גזר.
המיטה שלו הטלטלה באלימות. הוא ניסה לדמיין שזה רק חלון והתחפר עמוק יותר בכרית.
יאללה גזר, יש מפגש הכרות. כרית פגעה לו בראש. אחרי שנים של ניסיונות ואכזבות, המשפחה שלו למדה ללכת סביבו על קצות האצבעות, לא להתעקש אם הוא לא רוצה ללכת לבית הספר, לא לשאול איפה הוא היה. הוא קיווה שאם יעמוד על שלו גם חמשת הבחורים האלה יניחו לו. הוא התחיל להבין שטעה כשכרית שמנה פגעה לו בראש. הוא ניסה לשחזר את הפרצופים שראה בחטף אתמול לקולות הצחוק ולמלמולים הכועסים על זה שהם בכלל צריכים לעשות את זה.
מיד אחרי שנכנס אתמול בערב הם יצאו "סתם לשבת ברפת", אחד מהם הציע לו בלי חדווה להצטרף אליהם, אז הוא סירב בנימוס. לאחר חמש דקות של פריקת המזוודה (שמונה חולצות, שלושה זוגות מכנסיים, עשרה זוגות תחתונים וגרביים, כלי רחצה וסכין גילוח, עשו בעצמכם את החשבון) הוא נשכב על המיטה ובילה את שארית הערב מסתכל בתקרה ושואל את עצמו מה הוא בוודאי מפסיד. הם היו בדיוק מסוג האנשים שלא הסתובבו בישוב שלו, חייכנים, מדברים מעט ובמשפטים קצרים, צוחקים הרבה, שזופים. הוא לא ידע מה להגיד להם, והוא לא היה בטוח שהוא רצה- הם היו נראים לו טיפשים וחסרי טעם. הוא בחן את הדברים שלהם- סנדלי שורש, סטיקרים עם מסרים פוליטיים בחרוזים על הארוניות המחלידות, שתי גיטרות, מפוחית (באמת הייתה שם מפוחית, או שהוא הוסיף אותה לשם במיוני כדי להשלים את התמונה הקלישאתית שלהם שבנה אצלו בראש?). קיבוצניקים ומושבניקים, עם התנשאות מובנית של "ארץ ישראל הישנה". כאלה שאספו מספיק אמירות מסביבתם הקרובה כדי להשמע מודעים פוליטית אך לא מתריסים, ללא נקיטת עמדה מובהקת. בלי להחליף איתם יותר משלושה משפטים ובלי לזכור אף אחד משמותיהם, הוא כבר שנא אותם.
טוב יאללה עזוב אותו, אין לנו זמן לזה עכשיו, אמר הקול השלישי, הוא פקח עין אחת. לדובר היה שיער שחור קצר, צלעות בולטות ואף סולד מדי. הייתה לו אוזן אחת מחודדת, זה הציק לו בעין.
שאר יושבי החדר התפזרו לעיסוקיהם, אבל עדיין הופנה אליו זוג עיניים אחד, הבחור שישב על המיטה התחתונה מולו חייך, העיניים שלו חייכו איתו. תשמע, לא כדאי לך לאחר, אל תתחיל איתם רע. הוא רצה לענות שהתעסקות עם מורים היה אחד מכישרונותיו החבויים, אך כוחותיו לוויכוחים אבדו אחר לילה של ניסיונות למציאת מקום על מזרן קשה מדי, ומלחמה חסרת תועלת בגדוד קרבי של יתושים. במקום זה,הוא נכנע והתיישב על המיטה, מנסה להעריך כמה חכם יהיה לקפוץ למטה, לפני שהחליט שצחקו עליי מספיק הבוקר, וגרר את עצמו אל הסולם ואל חדר האמבטיה הקטן. היו בו אריחים קטנים וצהובים, כיור מוכתם וברזים חלודים.
בעיניים חצי עצומות ושיער פרוע הוא גרר את עצמו אחריהם אל חדר האוכל, שבו התערבב ריח הביצים הקשות עם ריח טל וריחות הרפת הסמוכה. הוא מילא קערה בקורנפלקס לא ממותק וחלב והתיישב ליד הבחור שהציג את עצמו כאור, שישב ליד צלחת עמוסה בחביתה מאבקה לבנה, לחם מטוגן, סירופ שוקולד וגבינה לבנה. לאט לאט השולחן התמלא באנשים ורעש וריח עז של קפה שחור, שגרם לו לבחילה באותו יום ראשון וימשיך לעשות זאת עד עצם היום הזה.

הם סיפרו זה לזה חוויות מהחופש וצחקו, הם סיפרו על החופשות שהיו להם ועל הבחורות שאיתן הם היו (או, כפי שהיה במקרה של חלקם, שאפו להיות), על ההורים ששיגעו אותם בבית, על כמה הם שתו עם החברים מהבית, על לקום כל יום מאוחר בלי לצאת לחלוב או לדאוג לגינת הירק. הם דיברו על השיבוצים החקלאיים הישנים שלהם ועל אלה שהם רוצים לקבל בשנה הקרובה. הוא שתק ולמד איך ועל מה הם מדברים, תוך ניסיונות נואשים לשמור את עיניו פתוחות ולא להפוך לבחור שנרדם עם הפרצוף בתוך הקורנפלקס ביום הראשון של הלימודים.
משם הם המשיכו, בשביל צר בין ביתנים לבנים קטנים, עצים וריח של דשא רטוב, אקליפטוסים ורפת. באותו יום הוא עבר את כל המאפיינים של יום ראשון בכל גוף ברחבי העולם, או לפחות בחלקת האדמה הקטנה שלנו- הרשמה, קבלת ציוד (ספרי לימוד, מגפי גומי, לוח שנה, מערכת שעות ושיבוצי עבודה- רפת בשבילו, כמובן. אחד השותפים שלו לחדר, זה עם העיניים החומות הגדולות, חייך אליו וטפח על כתפו- זה לא נורא גבר, כולם מקבלים את זה בהתחלה, ככה הם שוברים את רוחנו. זה לא היה מעודד.)
גבר מבוגר עם נמשים, קמטים חרושים סביב העיניים וראש מלא שיער לבן פרוע עמד מול כיתה מלאה בתלמידים חדשים ישובים על הרצפה הקרה ודיבר. הוא שיחק עם הידיים ונראה מעט אבוד, ניכר עליו שדיבור מול קהל אינו הצד החזק שלו. מבטו היה נעוץ ברצפה כשהתחיל-
"ברוכים הבאים, אני בועז גורודוביץ, ואני מנהלו של המוסד המכובד אליו הגעתם. אני מצפה מכם לקרוא לי בועז- לא מר גורודוביץ', שכן אינני מנהל בנק, ולא גורו, גורוביץ', או כל עיוות אחר של שם משפחתי, שמי הפרטי, או כל כינוי אחר שישמע מצחיק בעיניכם, שכן אינני חברכם לכיתה. מדי שנה אני עומד כאן לברך את התלמידים החדשים, מדי שנה איני יודע מה לומר. אני יודע שרבים מכם מאוכזבים להגיע לכאן, ללא ספק, עבור רבים היה זה מוצא אחרון. כילד היה זה החלום שלי ללכת לפנימייה חקלאי. אני זוכר את עצמי בוכה להוריי ימים ולילות עד שנתנו לי לעזוב את העיר ולעבור לבית הספר החקלאי. היה זה היה המאושר בחיי. הייתי תלמיד כאן, לאחר מכן ש"ש- מתנדב,מורה, סגן מנהל, ואחר כך מנהל. כל הזמן הזה ראיתי את בית הספר שאהבתי מאבד את ערכו בעיניי הציבור, הופך לאיזו אופציה אחרונה עצובה. ואף אני, הפכתי לזקן טרחן, שמספר לקהל גדול של ילדים שלא מעוניינים לשמוע, שלא אכפת להם מ"חקלאות" או "ציונות" . אלא שהערכים של ילדותי הפכו עבורם לבדיחה עצובה.
אך אני בחור עקשן ידידיי" הוא הפנה אליהם את מבטו לראשונה וחייך, הקמטים סביב עיניו התעמקו " מכיוון שנגזר עליכם להיות כאן, אעשה כמיטב יכולתי להפוך אתכם לאנשים רציניים, אוהבי ארץ, אכפתיים ותורמים בחברה. ומשום שבציניות האופיינית לבני דורכם, לא משנה כיצד אבחר לנהוג, תתייחסו אליי כזקן תמהוני ומעיק, אני יכול לעשות ככל העולה על רוחי ללא חשש מהדרך האופטימלית "לגעת לליבכם".
בתום הזמן שנגזר עליכם לבלות בין כתלי, אני מקווה שתצאו אל העולם כשלמדתם משהו. לא היסטוריה ופונקציות וגלים, אפילו לא שיטות חליבה ומיני צמחים, את המלאכה הזאת אני מפקיד בידיי המחנכים המוכשרים של בית הספר. אני מקווה שתצאו מכאן עם רצון אמיתי לשות שינוי בסביבתכם, עם הבנה עמוקה של מי אתם ומה אתם. עם דעת, עם היכולת לחשוב ולנתח, לא רק לזרוק אמרות וסיסמאות והכי חשוב-עם אהבה אמיתית לארץ הקטנה שלנו, אך גם היכולת לראות אותה כפי שהיא באמת, ולנסות להפוך אותה למקום טוב יותר."
"הוא צוחק, נכון?" הוא שאל את הבחור שישב לידו, אותו שחור שיער בעל אוזן מחודדת יחידה, שנחר באופן לו חד משמעי בתגובה. קולות מאחוריו סימנו לו שישתוק, אז הוא רק שקע בכסאו, תוהה על הבועה הפרובינציאלית ונטולת הציניות אליה הגיע, ומה בעצם הוא עושה בה.
הוא נכנס לחדר וגרר את עצמו אל המיטה, והרגיש פתאום את העייפות צונחת עליו בבת אחת. "מה זה היה?" הוא גמגם, הם חייכו אליו "הרצאת פתיחת השנה המסורתית של יהורם (בוטא- יורם במלעיל)." "הוא תמיד כזה" ואז נתקע, מבולבל לגבי הדרך בה רצה להמשיך את המשפט "מבאס?" כן, אבל הוא גם אחלה גבר" ענה הבחור עם החיוך.
"מה אתה כזה עייף כל הזמן?" השואל היה, בהעדר הגדרה טובה יותר, בחור מחודד מאוד. האף, הסנטר, השיער. כאילו תווי הפנים כולם התאחדו לבטא את אופיו. הוא ישב על אחת המיטות התחתונות וכיוון גיטרה. תהיה ציני, תציין פגמים באנשים, אמר מכחול לעצמו, הוא יחשוב שאתה מצחיק. אבל אל תגזים. על המיטה התחתונה השנייה ישב הבחור עם העיניים החומות הגדולות. הוא היה שחום וגבוה, חייך הרבה אבל דיבר מעט, היה לו קול מתנגן וגומה עמוקה בלחי אחת.
"איפה כולם?" הוא שאל, מנסה לוודא שהוא לא מפסיד שום דבר חשוב הפעם. "אחד היה איתך בהרצאה של החדשים, הגיע איזה ארבעה ימים לפנייך ושם בטח ניסה להיות חברתי והלך לדבר עם כל מיני חדשים אחרים. ברגר מכין את תוכנית ההדרכה לשנה א, אחד מחלל." אמר הבחור הדוקר בחוסר תשומת לב. עיניים חומות קלט את סימן השאלה על פניו של מכחול והחיוך שלו התרחב- "לכל קבוצה שמגיעה ביחד יש כמה חונכים. הם בונים לכם תוכניות, מוציאים אותכם לטיולים, נותנים לכם לדבר על מה עבר עליכם השבוע. סוג של מדריכים בתנועה ופסיכולוג ביחד." "נוכחות חובה?" "בוודאי, לא הקשבת ליורם?" המחודד קוטע אותו בטון משועשע "בכל אופן" הוא ממשיך בדבריו כאילו לא נקטע "הבחור השני, אברג'יל, זה עם האפרו והפצעונים, בטוח שמת לב. מוזיקאי כזה, מנגן על איזה שבעה כלים, אז כשהוא צריך הפסקה הוא הולך לחלל. כלומר, לנגן בחליל, לא לקלקל דברים" "טיפוס מוזר". מכחול החליט שהגיע הזמן לברר את השמות שלהם. "עמית" אמר העיניים הכחולות, "רוי" אמר המחודד.
"אתה מנגן על משהו?" שאל רוי בהיסח הדעת, מכחול משך בכתפיו "חבל, אנחנו הולכים לנגן קצת בערב, גיבוש חדרי, לא היה מזיק לנו קצת גיוון בצלילים. לא נורא, תצטרף בכל זאת". "עברתי את האודישן?" אמר מכחול, והתחרט ברגע שהמילים יצאו מפיו, מי צריך להתמודד עם חוסר הביטחון המעצבן הזה? "מה?" שאל רוי, להגיד לא משנה יוציא אותו ילדה קטנה, להסביר יהפוך אותו לשותף המתלונן והקטנוני. הוא בחר להסביר. "אתמול לא היה נשמע שממש רציתם שאבוא". "אה כן, מצטער לגבי זה" הוא אמר בלי יותר מדי תשומת לב.
הם יוצאים מהחדר מלווים בגל צחוק מהוסה, דוחפים ומשתיקים זה את זה. על גביהם גיטרה ושקיות חטיפים. הם יוצאים מהמגורים לשביל צר בין גינות הירק שמתפתל אל חורשת אקליפטוס גדולה. רק כשכבר אי אפשר יותר לראות את האור העולה ממגורי הסגל- סדרת בתים לבנים ומרובעים על שפתה של החורשה, הם מרשים לעצמם לדבר.
רוי נשכב על החול ואחריו מתיישבים גם האחרים, מכחול מתיישב אחרון "טוב אז ככה, ברוך הבא לחדר 23.". הוא יושב איתם קצת ומדבר, הוא מגלה להפתעתו שעל אף החזית האחידה שהם מציגים הם שונים מאוד זה מזה. יש שם את ירון אברג'יל, עם שיער שחור מתולתל כל כך שנראה כי הוא צומח לגובה, עילוי מוזיקלי שמנגן על חמישה כלים שונים (ועובד כבר על השניים הבאים במקביל) שלטובת מרחק מההורים הסכים לוותר אפילו על האקדמיה למוזיקה. ("אברג'יל, בשביל אקדמיה למוזיקה צריך גם ציונים, אתה יודע").
פלג ברגר, קיבוצניק בן קיבוצניקים, עם משק בן כמעט מאה שנים. ילד שגדל בין עצים ורפתות ובריכות דגים, ואת רוב החומר שמלמדים בשיעורים המעשיים יודע לדקלם כמעט מתוך שינה. לבוש תמיד בג'ינסים קצרים קרועים- גם בימיו הקרים ביותר של החורף, וסנדלי שורש, גם לחולצות שלו תמיד מזדחלים קרעים שהוא לעולם לא יודע להסביר. כל שבת בה הוא לא חוזר הביתה הוריו מגיעים עם סירים גדולים עמוסים אוכל, ומזמינים את כל החברים שלו להצטרף.
יוסי, החדש הנוסף, לא מדבר הרבה. פניו פונים תמיד לרצפה במבט ביישני ומבולבל והוא נראה מעט אבוד שם. כששואלים אותו למה הוא שם הוא עונה בתשובה מגומגמת, אבל מבין השורות מכחול מבין שהוריו- גרושים קולניים שבדרך כלל לא מצליחים להסכים על דבר, הגיעו יחד למסקנה שאולי הפנימייה תהיה מה שתציל אותו מחיים כמנודה חברתית.
עמית צוקרמן, או מיץ' בפי כולם, לא מספר הרבה על עצמו, הוא אי קטן של שפיות במרכזם של הרעש וההמולה והצעקות . הוא מדבר מעט ומחייך הרבה, ולמרות זאת אפשר לראות שהוא אהוב. חצי בדיחות אקראיים אומנם נזרקים לכיוונו, אך הוא הודף אותם בדרך כלל בחינניות. כל מה שמכחול מצליח להבין אודותיו זה שהוא זה שגר הכי קרוב לפנימייה- בעיירת פיתוח קטנה פחות מרבע שעה נסיעה משם, אבל באים לבקר אותו לעיתים רחוקות והוא חוזר הביתה עוד פחות מכך.
מכולם, רוי הוא היחיד שהגיע לפנימייה ממרכז הארץ, וגם היחיד שמתהדר בתיק פלילי ("תשמע, חדרים כמו שלנו זה נדיר, בדרך כלל לפחות לחצי מהאנשים יש"). בגיל חמש עשרה לקח את האופנוע של אחיו הגדול לסיבוב וריסק אותו על גדר הבטיחות בכניסה לכביש המהיר ("נשבע שלא הייתי ממש שיכור, סתם איבדתי שליטה") , בגיל 16 נתפס עם חבריו גונב מחנות אלקטרוניקה ("זה סתם היה בשביל הקטע, היינו מחזירים הכל"). אביו, עורך דין בחסד, הצליח לשחרר אותו ללא עונש, אך לאחר סיום ההליכים שלח אותו לפנימייה כדי שיתחנך קצת, או כפי שרוי האמין- כי הוא יביך אותו פחות מרחוק.
"הם מנסים לערבב את החדרים כמה שיותר" ברגר מסביר לאור הבלבול של מכחול בעודו לועס נקניקיה. אלוהים יודע מאיפה בכלל השיג נקניקיה על מקל באמצע הלילה במרכזה של חורשת אקליפטוסים. "חדשים עם ישנים, י"א וי"ב ביחד בחדרים. הם לא רוצים ליצור קליקות, רוצים שתפגוש כמה שיותר אנשים". הוא אומר תוך כדי לעיסה. לאט לאט אנשים נוספים, מחדרים אחרים, מתחילים להגיע, נראה שהיה זה מעין נוהל קבוע של תחילת השנה. החדר שלו מתחיל להתפזר לפינות, מדברים עם חברים משנים קודמות או מתחילים עם הבנות החדשות, אברג'יל מתפתה, לאחר שכנועים קצרים מאוד, לנגן משהו, הוא שולף, כנגד כל הסיכויים, בנג'ו ומנגן צלילים זרים אך נעימים. רוי מצטרף אליו בפריטה בסיסית, מפספס פריטות, מאבד את המקצב.
הם שרים שיר בעברית שמכחול לא מכיר, האמת שהם כנראה יצטרכו להתאמץ מאוד כי למצוא שיר בעברית שמכחול כן מכיר. הם ניסו לפענח את הרקע המוזיקלי שלו בהתחלה, עד שגילו שהוא מקרה אבוד והמשיכו בשלהם. הוא נשכב על הדשא. הוא עדיין מרגיש עייף מאוד.
יש שם כמה בחורות יפות להפליא, כולן לבושות בחולצות רחבות מאוד, מכנסיים קצרים מאוד וסנדלים, השיער שלהן פרוע ומבולגן, הן נראות שונה מאוד מהבנות שאליהן התרגל, אך במבט מעמיק יותר הוא רואה שרובן מאופרות, נושכות שפה, צוחקות מבדיחות לא מצחיקות בקול רם, אך לא משתתפות בהן. המראה המרושל ולא אכפתי הוא אופנה אצלהן יותר משהוא ערך אמיתי. הוא נשכב על החול ומסתכל עליהם שרים, הם נראים בדיוק כמו שדמיין שיהיו, אך בדימיונו הוא ישב איתם מסביב למעגל, סיפר את הבדיחות, הצחיק אותם, ועכשיו הוא יושב בצד. ובכלל, מקרוב הכל נראה פתאום חסר טעם , והוא אפילו לא מצליח להזכר מה היה בסצנה הזאת שמשך אותו כל כך. הוא מרגיש פתאום עייף מאוד.
יד חמימה מונחת על הכתף שלו והעיניים שלו נפקחות בפתאומיות. מסביבו יש שקט וקר מאוד, השמיים השחורים משובצים באלפי נקודות לבנות של כוכבים, "כולם הלכו, כמעט שכחנו אותף פה" אומר קול עמוק. הוא עוצם את עיניו שוב לרגע, הוא יודע שהוא צריך להיות מובך שנרדם ונשכח שם, שבטח יצחקו עליו על זה מחר, אבל בפעם הראשונה מאז שהגיע, הוא מרגיש בנוח, אולי הוא אפילו במקום הנכון בשבילו אחרי הכל.
*****
היא החליטה שהפעם, כמו בכל פעם אחרת שקדמה לה, היא הולכת לעשות ניסיון אמיתי, שהיא לא באמת דפוקה כמו שהיא חושבת ושהפעם תהיה עם המון אנשים שהם בדיוק כמוה, ולכן הפעם זה יצליח. היא הסתבכה סביבי עצמה דקות ארוכות ביום הראשון, הולכת בין מדשאות ובניינים אפורים שנראו לה זהים, ומנסה להבין ממפה מבולגנת מאוד איפה היא נמצאת ולאן היא מנסה להגיע. בדימיון שלה זה היה מאוד נוח- בחור יפה מאוד עוצר לידה, שולח אליה מבט מושלם ושואל לאן היא צריכה להגיע, ואז מגלה שהם הולכים לאותו המקום במקרה. הם הולכים לשם ביחד, והשיחה מתגלגלת מהר מאוד לאיך הם אוהבים את אותם ספרים וסרטים, היא מהממת אותה בשנינותה חסרת המעצורים. תוך שבועיים בלימודים הם הופכים לבלתי נפרדים.
במציאות כמובן, כולם סביבה הולכים בקבוצות ונותנים לה הסבר מבלבלים יותר. לוקח לה רבע שעה למצוא את הכיתה הנכונה, שזו עדיין חצי שעה לפני תחילת השיעור. הכיתה עצומה וריקה, והיא מנסה להחליט אם עדיף לשבת לפנים או מאחור, באמצע או בצד. היא בוחרת בשורה קרובה לסוף- אך לא אחרונה, שלא נמצאת ישירות מתחת למזגן, די קרוב למרכז. היא שולפת מחברת ומחשב ומסתכלת סביבה. אט אט הכיתה מתמלאת, הם נכנסים בזוגות ושלשות ורביעיות, לפי חצאי השיחות שהיא שומעת היא מבינה שהם מכירים דרך חברים משותפים או מהצבא או מבית הספר או שסתם נפגשו כאן בחוץ. היא אומרת לעצמה שאם הם הצליחו להפגש כאן בחוץ, אז גם היא יכולה. היא מזכירה לעצמה גם את מה שאביה אמר לה עשרות פעמים לפני היום- שחברויות נוצרות מיד על ההתחלה ומתקבעות, ואחר כך אי אפשר לשנות אותן.
זמן חולף, השיעור כמעט מתחיל, והמושבים לידה הם בין היחידים באולם שנותרו ריקים, או כך לפחות נדמה לה. היא מחליטה להכניס את עצמה לשיחה שמאחוריה, היא מציגה את עצמה בחיוך גדול ומתחילה לדבר. רק כשהשיחה אליה נכנסה מתחילה אט אט לדעוך, היא מבינה שהיא מדברת מהר מאוד ובקול רם, ותופסת נפח הולך וגובר בשיחה. היא משתתקת, האנשים סביבה משתתקים גם הם. היא חוזרת להביט קדימה אל המקום בו בקרוב יעמוד המרצה. השיחה מאחוריה מתחדשת.
היא שוקעת במתמטיקה ובמוזיקה, בספריה עם אוזניות שמכסות חצי פנים, שקועה כולה בדף מלא במספרים. מסביבה אנשים מדברים על מסיבות, על אלכוהול, משחקים באפליקציה מטופשת עם צורות צבעוניות, בוהים בתמונות בגדי ים ליד בריכות. מתלוננים שקשה להם בלי לנסות ללמוד. הראש שלה רוקד בלי הגוף.
אם המוזיקה עוצרת היא מתנתקת לרגע מהעולם הקטן של עצמה, מסתכלת מסביב ותוהה כמה מהאנשים סביבה עסוקים בדיוק באותו הרגע בלרחם על עצמם, כמה מהם בטוחים שהם טובים יותר מהאחרים, כמה מהם מרגישים אבודים, כמה מהם היו רוצים להושיט יד ולא יודעים איך.
היא שואלת את עצמה אם הראש שלה פשוט עובד כמו זה של סופר, אם ככה אנשים מבריקים במיוחד רואים את העולם, או שכך פשוט מרגישה בנאליות. היא מנסה להחליט אם העובדה שהיא כמו כל השאר מעודדת או מסיחה אותה, במקום זה היא חוזרת לנוסחאות, להן היא תמיד יודעת למצוא תשובות חד משמעיות.