ניצוצות

קפה שלישי הוא, בהגדרה, הקפה ששותים כשאתה תקוע במקום כלשהו, ואין לך איך או לאן ללכת, יכול להיות שתהיה תקוע שם עוד כמה שעות טובות ואין מה לעשות. אז שותים קפה שלישי.
היא חיממה הכינה את הקפה השלישי השני שלהם כשהשמש התחילה לשקוע מאחורי הלהבות על העיר האדומה. הוא היה שרוע על הקרקע, משרבט במחברת. לפניהם התפרצו הלהבות ואחזו בכל- בקדוש וביומיומי, ביפה ובמכוער. להבות ברחובות העיר העתיקה, להבות משתקפות בכיפת הזהב, אוחזות בכתובות הגרפיטי שבתחנה המרכזית, בשורות העצים שעל ההרים. להבות מתנשאות אל על, וברקע- שאון תותחים, צלילי יריות, צרחות. הוא זמזם תוך כדי ציור, היא חיבקה את רגליה.
הלהבות השתלהבו וקרסו מול עיניים, מציירות את האופק בצהוב כתום, מחממות מעט נשמות כבויות. יש משהו מעורר בלראות את העולם קורס, לצפות ב"רגיל" מתפרק לגורמים, להרגיש בכפות הרגליים את האדמה רועדת. האם היה להם חלק בכאוס? האם היה מישהו שלא היה לו?
"אז מה, זה הבית שלנו?" היא שואלת שוב בחיוך ומצביעה על העשן המיתמר מולם "הבית שלנו נשרף" הוא מציין. היא מושכת בכתפיה והוא בכתפיו. הם יודעים שרחוק ככל שינסו לברוח, הם עכשיו נעוצים בקרקע הזאת, ותמיד, איכשהו, הדרך תוביל אותם לשם בחזרה.
"וואו" הוא אמר "נדפקנו, הא?" הם מחייכים אל הלהבות הדועכות ויודעים שבקרוב יצטרכו ללכת ולנסות להתחיל את עצמם מחדש.
"עוד קפה?" היא מציעה.
***
מכונית כסופה חוצה אץ דממת השדה, משאירה מאחוריה נהמת מנוע ועננת עפר. מכונית מהסוג שמורגל בנסיעה על כבישים מהירים פקוקים, מבריקה מדי לדרך המדברית בה היא נוסעת. דגם ישן, אך ניכר עליה כי היא נשמרת ומטופלת בדאגה רבה. אב משופם לבוש בחליפה שמנותקת מהנוף כמעט כמו המכונית. נהג בתשומת לב, כדי לא לפגוע בגלגל. לא הייתה זו מכונית שהרבתה לצאת לטבע. לידו ישבה אישה מבוגרת בשיער אדום קצר, מנסה בכוח לא להזיל דמעה.
במושב האחורי יושב ילד- הוא בן 16, אולי כבר 17, אבל הוא נראה צעיר יותר. יש לו עור לבן בהיר מנוקד נמשים דהויים, עיניים חומות עגולות ושיער בהיר מספיק ואדמדם מספיק כדי להחשב ג'ינג'י. הוא משרבט במחברת את הנוף המשתקף אליו מהחלון- שיבולים וקוצים ושממה, עטופים בשורות משירים ומשפטים מסיפורים. הם מטפסים לאורך הדף ויוצרים צורות וצלילים וצבעים בדיו כחול על הדף הלבן.
הוא מגיע היום בפעם הראשונה לתחנה החינוכית האחרונה שלו- הפנימייה לילדים שהוריהם ומוריהם התייאשו מכך שיהפכו אי פעם לאנשים מועילים ותורמים לחברה. במקום להיות תלמיד מצטיין ונציג בית הספר לאולימפיאדת המדע (כמו אחותו הגדולה) או אלוף ישראל בגלישת גלים לנוער מתחת לגיל 15 (כמו אחותו הקטנה) בחר להפוך לשיאן בית הספר בהברזות משיעורים ואלוף הארץ בהמצאת תירוצים. נוסף על כל אלה הספיק מכחול להתפס פעמיים בעוברו בבוטות על נהלי בית הספר המפורשים- פעם אחת כשנתפס מעשן סמים על גג בית הספר בתחתונים במהלך טקס יום הזיכרון (זאת הייתה התערבות) ופעם אחרת בסיטואציה מרשיעה בחדר המורים עם אחת התלמידות היפות בבית הספר (לא עשינו כלום. חוץ מזה, ראיתם אותה? יכולים להאשים אותי? ואכן, מעטים היו האנשים שהאשימו.)
לכן, נשלח מכחול לבית הספר החקלאי "נווה מדבר" במרכז הלא כלום שבשממת הנגב, שם יוכל להתרועע עם בני גילו מהמין הנכון, ואולי גם ילמד קצת משמעת ודרך ארץ.
קשה היה לומר שמכחול חיפש צרות, למעשה, לרוב ניסה לחמוק מהן, אך היה , לדאבונו, אחד מאותם האנשים שצרות רדפו אותם. נוטה היה להשתעמם בקלות, ולכן לא מצא לרוב עניין בחבריו, אך האמין תמיד שדבר מה מרתק יקרה בהעדרו. מאותה סיבה, נטה לנסות דברים חדשים מתוך תקווה שאולי יופיע פתאום הדבר שהוא מחפש. שילוב זה של תכונות הוביל אותו להיות הראשון להשתתף בכל תוכנית, מטופשת ככל שתהיה, ומטבע הדברים- גם להתפס. על אף שהוא עצמו לא נטה לחבב את הסובבים אותו, ומצא אותם לעיתים קרובות שטחיים או משעמממים, הרפתקנותו ואופיו משכו אליו אנשים רבים. הוא מעולם לא היה מנהיג, אך תמיד היה אהוד מאוד- על בנים ובנות כאחד, והיה לו כישרון טבעי להשתלב בכל שיחה, יהיה נושאה אשר יהיה.
ההגעה למקום חדש, שכוונה וודאי כעונס, או לפחות כגורם מרתיע, נתפסה אצלו רק כהזדמנות נוספת להרפתקה. כסו שאולי תווסיף עניין לחייו. הוא נרגש לקראת ההזדמנות להשתחרר מהוריו, שעכבו אותו, לדעתו, מלחיות את חייו האמיתיים.
מסדרון צר עם רצפה בצבע בז' דהוי וקירות לבנים מתקלפים הוביל לשורד חדרים זהים. הצצה לחדרים מהדלת הפתוחה גילתה שלוש מיטות קומותיים, שורה קטנה של ארוניות ברזל ישנות וחלון יחיד. כל חדר נוסף לידו עברו חילץ אנחה נואשת יותר מפיה של אימו. בסוף הם נעצרו מול חדר 23. חמש מהמיטות בו היו מכוסות במצעים, כולן מלבד המיטה העליונה הצמודה לדלת, שלוש מהן היו מאויישות .
עם הגעתו לחדר השיחה השתתקה. שלושה זוגות עיניים בחנו אותו. הם נראו לו זהים- גבוהים שזופים ושריריים, ועמוק במסדרונות נפשו, האדישה בדרך כלל, סרק את ההבדלים שלו מהם. אמא שלו ניסתה להפרד ממנו בנשיקה, אבל הוא דחף אותה ממנו בבושה ונפרד ממנה קצרות בעברית.
היא בכתה בשקט כל הדרך הביתה.
****
במכונית אחרת במקום אחר, שלושה אנשים שרו שירים בקולות מצחיקים. אחד שר גבוהה, אחת שרה נמוך, אחד מוסיף קולות של משהו שאמור היה, אולי, להיות חצוצרה. הרביעית רק מסתכלת דרך החלון ומנסה להסתיר חיוך. בכלל, אין דבר שהיא הייתה רוצה יותר מלזלזל בהם, להיות מהילדים שחושבים שהלוואי שהיו להם הורים נורמליים, שהלוואי שלא היו גוררים אותה לכל השטויות המשפחתיות האלה. אבל בניגוד לרצונה התגנב אליה חיוך. היא לא הייתה מהאנשים האלה, שיש להם עולם שלם שהבית הוא רק בסיס מאכזב שממנו אפשר לברוח.
כמו כל בחורה דחויה בשנות העשרים המוקדמות בחייה, רגע אחרי הצבא ושניה לפני שארית חייה, הייתה שקועה במצב תמיד של איזון בין זלזול גורף בכלל האנשים שמקיפים אותה- בין עם מרצונם (מעטים) או מכורח הנסיבות, לבין רצון בלתי פוסק להפוך להיות חלק מהם.
כמו כל קוראת ספרים טובה, היא חייתה בציפייה בלתי נפסקת לתקופה בה תתחיל לחיות את החיים שהדמויות האהובות עליה חיו. ועד שזה יקרה, יכולה הייתה להעביר ימים שלמים על הספה, מול הטלוויזיה או מול הספר, ומחכה שהטלפון יצלצל ואולי מישהו בחייה יזכר בה ויזמין אותה לצאת, אולי אפילו לכוס קפה. ברובם המוחלט של הימים זה לא קרה, והיא סיימה עוד יום בתחושת מיאוס קלה מעצמה, עיניים שורפות וכאב ראש.
בימים שמאז שחרורה, הפכה לחוקרת אנתרופולוגית מטעם עצמה על דפוסי התנהגותם של אנשים, ומה שהניע אותם לחבב אנשים מסויימים ולהיות אדישים לאחרים, מחקר שבוצע ברובו ע"י בהייה רצופה במסך הטלוויזיה.
לכן, כשהפצירו בה הוריה להצטרף אליהם לטיול משפחתי בשבת שמשית אחת שבה היו כולם בבית, לא הצליחה לאמץ לעצמה סיבה טובה מספיק לסרב.
לצידה באוטו ישב אחיה, בדרכים מסויימות מעין צל שלה. אך בעוד שתווי פניה סימנו אותה כסתמית ומעט גברית, תוויו שלו הפכו אותו ל"ילד יפה". תואר שנשאר איתו גם בשלהי שנתו ה18, כשזיפי זקן דקיקים עיטרו את פניו בגושים לא אחידים. הוא היה, לדעת רוב מכריהם המשותפים (וכפי שתטען בעקביות- גם בעיניי הוריה) גרסה מוצלחת יותר שלה. בעוד שהשקט שלה נחשב פעמים רבות לאנטיפתיות או התנשאות, אצלו היה זה סימן לביישנות, אפילו מסתוריות, שמשך בנות מסוג מסויים, והקיף אותו במעגל חברים שראו בו ילד "חמוד" שיצליחו להוציא מהקליפה ו"לתקן".
לא ממש עזר שאחרי שנה אחת בלבד של שירות צבאי, אחיה הצנום והביישן הפך לאחד מכולם, כזה שהמילה "אחי" מתגלגלת לו על הלשון, עם כתפיים רחבות ושיזוף לא אחיד של מדים. עדיין, הוא הרגיש הרבה יותר נוח להיות מוזר ושמח כשהיה עם המשפחה, וכך הצליח לנצח אותה בשתי החזיתות לא מאמץ מיוחד. עד שלפעמים שאלה את עצמה אם הוא בכלל יודע שהוא מנצח, וכמה זה מוזר שהיא מגדירה סתם עניין יום-יומי כזה כניצחון.
לפני גיוסו- במהלך ימיהם בתיכון או שנתה הראשונה בצבא, היו שניהם שתולים ולא מתאימים. היא הרגישה שכמוה, גם הוא מוקף באנשים לא מעניינים שבוחרים את חברתם של אנשים יפים ודברנים יותר על חברתו. הוא מעולם לא היה תולעת הספרים המתנשאת כמוה, אך לפעמים היה גם הוא נראה אבוד בשיחה , לא יודע מה אמירה מצחיקה ומה סתם יוביל לשתיקה מביכה סביבו. לכן שניהם היו בורחים אל הבית בסוף הלימודים, שם היה להם עולם פרטי שאיש לא ממש הבין- מלא בבדיחות וחיקויים, משחקי מילים ושירים שהיו נראים מוזרים להחריד למתבונן מבחוץ, אם מישהו היה מוצא סיבה לטרוח להציץ.
עכשיו, כשאחיה התגייס לצהל, נשברו שני המחנות הקטנים המובנים בכל משפחה- מחנה ההורים ומחנה הילדים, ופוצלו למחנות קטנים יותר וחדשים. מחנה הבנים- שכלל בעיקר דיבורם על אימונים, סוגי כלי נשק, סוגי כלי תחבורה וראשי תיבות, ומחנה הבנות- שלא היה מחנה באותה מידה שהיה שיחת נזיפה ארוכה ומתמשכת. נושא הנזיפה עצמו לא היה קבוע, ונע בין טווח רחב של נושאים-הליכה כפופה מדי, השמנה, הרזיה, דיבור בטון לא נכון, התחצפות. אך החביבות עליה היו הנזיפות הנסתרות, בדרך כלל מוסוות עמוק בשאלה- שאלות כמו "איפה כל החברים שלך בסוף השבוע?" (כלומר- למה שוב לא הצלחת לקבוע עם אף אחד?) "שמעת שאיקס עובדת בהייטק? שמעתי שהיא מרוויחה המון כסף." (למה את לא מרוויחה המון כסף? או בכלל? למה את עדיין חיה על חשבוננו?") וחביבת הקהל- "שמעת שלא' יש חבר חדש?" (מתי לך כבר יהיה חבר? מסר זה, שעבר בצורה כה מוצלחת בצורתו התמימה, עבד אפילו יפה יותר כנזיפה גלוייה- "אני רושמת אותך לאתר היכרויות" או "המשימה שלך לשנה הבאה היא למצוא חבר. די. מספיק").
בחודשים שבין השחרור לתחילת הלימודים היא הקדישה זמן ארוך לבחינת האפשרויות השונות שעמדו לפניה. בין השאר רצתה מאוד לנסוע רחוק ככל שתוכל מן הבית שבו לא מצאה את עצמה, אך מתוך ניסיונה מכל מסגרת אחרת אליה הגיעה לאורך השנים, ידעה שגם שם כנראה תצפה לה בעיקר אכזבה ובדידות. על כן, לאחר התלבטויות רבות בחרה באופציה הקלה והבטוחה ביותר- לימודי מדעי המחשב באוניברסיטה שנמצאת מרחק תחנות אוטובוס בודדות מביתה. סידור זה איפשר לה להמנע ממטלות מאיימות כמו השתלבות במקום חדש, הכרת אנשים חדשים או מציאת דירה, ולהתמקד במקצוע שדרש, בעיניה, אינטרקציה חברתית מועטת מאוד. בכלל, בתור בחורה חכמה מאוד (שכן, לפחות על נקודה זו לא היה כמעט לאיש ספק) נטתה לפנות לאזור הנוחות שלה- מקומות בהם ידעה שתוכל להצטיין מקצועית .