אחיזה

אלכוהול! איך אפשר היה להתחיל את הערב בלי טיפת אלכוהול? לפחות ליצור אשליה של שכרון חושים, גם אם שנינו בכל מקרה פיקחים לחלוטין. כמו במסיבות, שההוא חושב שאת שיכורה, אז הוא מרגיש בנוח לגשת אליך, אבל את בעצם לא ואת מודעת לכל מה שקורה, אבל את זורמת כי גם במצב הרגיל שלך היית זורמת, אבל הוא לא יודע את זה, אז הוא חוסך ממך התנהגות מבישה ביום-יום, ומעדיף להסתיר את העובדה שהוא לא באמת יודע לדבר עם נשים. וככה כרגע גם גיל, הוא ממש לא ידע מה הוא עושה.

הוא חזר מן המטבח לאחר ההצעה שלי עם בקבוק הגריי גוס של אמא שלו. הוא הסתכל עליי, חיפש בעיניי את המענה למה הוא אמור לעשות עם הבקבוק ההוא. הסטתי עיניי אל הבקבוק ואז שוב אל עיניו ואז שוב אל הבקבוק וחזרה אל עיניו. הוא לא הבין את הרמז והגיש לי את הבקבוק, במטרה שאדגים ואעשה מה שעבר לי בראש. אז פתחתי את הבקבוק ולגמתי ממנו קצת, ממש טיפה. התאפקתי שלא להחמיץ את הפנים ובלעתי בבת-אחת שני שלוקים פיצפונים שלמראית עין חיצונית כנראה הספיקו בשביל לחשוב שלגמתי רבע בקבוק. הגשתי את הבקבוק חזרה לידו של גיל, שכל אותה הדקה בהה בי בחוסר מעש. הוא הופתע לקבל חזרה את הדבר הזר לידיו, אבל הוא התכוון לסגור עליו את הפקק. עצרתי אותו והעפתי מידו את הפקק. שפת גופי דרשה ממנו לשתות גם כן, שלא יווצר אצלו רושם שאני שותה לשכרה לבדי, למרות שבכלל לא הייתי שיכורה.

"אני מעדיף שלא", הוא אמר בחיוך נבוך. בכל זאת דחפתי את הבקבוק שאחז בידו אל כיוון פיו.

בסופו של דבר, הוא לגם מהבקבוק שלוק אחד ולא חסך את ההבעה החמוצה מפניו.

"איך את יכולה לשתות את זה?" הוא אמר וניגב את פיו כאילו שזה עזר למחוק את הטעם הנורא והמר של הוודקה.

קפצתי על ברכיו והדבקתי לו נשיקה אלימה מלאת אלכוהול. הבל הפה לא הפריע לאף-אחד מאיתנו, כי כל מה שרצינו היה לדבוק ברגע. הירכיים שלי צמודות לירכיים שלו, וידו הימנית מלטפת לי את הגב התחתון בעדינות, כאשר היד השמאלית משמשת לי כמשענת שלא אפול תוך כדי התזוזות שלנו מעלה ומטה.

לפתע עצרנו במקום. לא נענו בכלל. גיל הסיר מעליו את חולצת הטי הלבנה. מבטו העייף בשילוב עם שיערו הבלונדיני הכהה והפרוע קצת יותר ממקודם, הפנט אותי. עיניי היו תקועות בעיני הדבש שלו ובכלל בתווי הפנים היפהפיות שלו, כאשר לפתע ידו השמאלית החלה לגלוש אל מתחת לחולצתי. ראיתי שהוא מעט מתקשה, אז עזרתי לו והסרתי מעליי את החולצה. רציתי ליצור רושם, אז קמתי ממקומי; עמדתי מולו כשהוא יושב וכפתור הג'ינס שלי בדיוק מול שפתיו. לקחתי ידיו והנחתי אותן על מותניי. הוא היה קפוא במקומו תחילה, כאשר מבטו נעוץ קודם כל מעלה אל פניי, מנסה שוב לחפש את התשובה ל"מה לעשות". כשהפנה מבטו אל מה שמולו, בעוד ידיו עוטפות כבר את מותניי, הוא החל לטפס אל עבר כפתור הג'ינס במריחת ליטופים, כאשר בסוף הגיע אליו, פתח אותו ולאט-לאט בסיוע קל ממני הסיר ממני את הג'ינס. כשראה שהתאמתי את צבע החזייה לצבע התחתונים, חיוך קטנטן נגלה בזווית פיו. הוא כנראה קלט שמשהו פה היה מתוכנן.

עברו כמעט שבע שנים מאז. לא ראיתי אותו מאז הנשף, הלכנו אליו כזוג ומאז שאני התגייסתי והוא התגייס חודש לאחר מכן, די התפצלו דרכנו. גיל קיבל שחרור מוקדם מהצבא בגלל פציעה, ומאז הוא עבר לארה"ב, לחיות עם דודו וקצת להשתקם. עכשיו הוא חזר לארץ, והוא כתב לי במסנג'ר אם בא לי לפגוש בו שוב ואפילו התנדבתי לאסוף אותו משדה התעופה. שמחתי כמובן לראות אותו, הוא בכל זאת היה אהבתי הראשונה. אבל לא לקחתי בחשבון דבר אחד.

היציע בבן-גוריון נפתח, ושלל תגליתיסטים פצחו בשירה של "הבאנו שלום עליכם" עם בלונים ודגלים. חשבתי לעצמי אם הם היו מתלהבים כל-כך לו חויבו לשהות במדינה הזאת למשך כל חייהם, ולא פעם בעשרים שנה. מקבץ נוסף של אנשים בודדים שלא קשורים אחד לשני, נכנס מהיציע. כל מני אנשי עסקים וברנשים בחולצות מכופתרות ומשקפי שמש באמצע הלילה. מאחורי כל אלה, התעקב מישהו שנפלה לו המזוודה מהיד. כשהוא השיב את האחיזה שלה לידו הוא התקדם באיטיות כשידיו אוחזות במזוודה מאחורי גבו. זיהיתי את אותו הברנש הרם. הוא הביט בי מרחוק ואני הבטתי בו. חיכיתי לו בפתח היציע.

"גיל!" פתחתי ידיי לרווחה לחיבוק.

"לוּנָה", הוא העמיד את המזוודה מאחורי גבו וחיבק אותי מעין חצי חיבוק משונה; אך ורק עם יד אחת. חשתי גם שהוא מרחיק את צד גופו השמאלי ממני.

"הכל טוב? איך אתה?" נעתי ממנו, אך ידיי היו עדיין על כתפיו. הן נעו אט-אט מטה בזרועותיו וחשתי משהו מוזר. המשכתי לנסות להבין מה הרגשתי, או ליתר דיוק מה לא הרגשתי.

הוא הפנים את הבעיה ונע ממני לחלוטין. הוא הסית אליי את צד גופו השמאלי. זרועו השמאלית הייתה חסרה. הבעת פניי לא נותרה אדישה, עיניי טמנו את חוסר ההבנה וההלם שתקף אותי כשראיתי אותו ככה.

"אתה רוצה שאעזור לך עם המזוודה?" חשתי בחוסר נעימות שגרמתי לו לחוש שוב ברגשות האבדן. הבנתי כעת את מהות השפעת הפציעה עליו ולמה היה חייב לעזוב, להרוויח קצת זמן לעצמו.

"לא, זה בסדר, אני עדיין מתפקד", הוא חייך והניף את ידו הימנית מעלה.

משם פסענו בבושת פנים אל עבר המכונית שלי.