האגדה של שדה הקרב
על לילות אפלים, מלאי השממה,
מסופר הסיפור המפליא של המאה,
על גיבורים כמוהם לא נראו,
ועל נערות שבשבי שבו.
על גבעות הדם ודמדומי השמיים,
על שדות המתים ומעמקי השאול,
על כאב הנשים ונעוות המרדות.
האגדות פניהן אל מלחמות עקובות מדם,
על חללים ונשותיהם שנפלו כקורבן.
אין אף אחד ציין את המחיר הכבד,
מאות המתים… נשארנו ללא לב.
ומרוב האבל והדמעות,
לא ישאר דור ההמשך לחיות.
ומי אמר כי זהו סוף טוב, מיהו הגאון…
כי החליט שכך צריך לקרות.
האם הניצחון המפליא, הגאווה של העם,
האם הוא חשוב מילדינו הנופלים פעם אחר פעם?
תגובות (5)
אהבתי את הרעיון, אתה צודק.
זה מדהים! אני באמת מבינה את ומצטרפת לכך שאני לא מבינה מהו ניצחון עם כל כך הרבה קורבנות שנרצחו? אין מנצחים, רק כאלה שהפסידו פחות.
אוי אני כל כך אוהבת את סגנון הכתיבה הזה! למה אנשים כמעט ולא כותבים כך היום? ☹️
*נעוות המרדות
תודה :) גם על הביקורת וגם על המחמאות