ילדה חולה(!)

ילדות שונה הייתה לי.
אחת כזו שהיא לא מיוחדת,היא שונה.
זה יום שלא אשכח בתור ילדה!
אני אמא ועוד אח(של הביה"ח) בדרכנו לחדר הניתוחים,באותו יום זה היה רק צינטור,אבל עדיין.
"את רוצה לעלות על המיטה?"
הוא שאל בנימוס.
שללתי את הצעתו העדפתי ללכת יד ביד עם אמא,להרגיש את הריצפה בדרך לחדר מקרוב.
חדר גדול,מלא בחושך אך מסנוור מאור.
מיטה מפחידה ולא רצויה במרכז החדר ומסביב רק רופאים ומכשירים של רוצחים.
"נשים לך מסכה עם חומר הרדמה בריח דובדבן"
אמר לי הרופא בעודו מסתכל עמוק בתוך עייני מחפש את השמחה שנעלמה.
עד היום אני זוכרת את הריח,אכן ריח דובדבן,אבל לא סתם דובדבן,אחד כזה מהסרטים אם אתם מבינים אותי(האנטומיה של גריי).
"אל תדאגי אני אהיה פה עד שתירדמי"
אמא אמרה מחזיקה את ידי הכי חזק שרק יכלה,זה לא באמת עזר כי ידעתי שבסופו של דבר היא תלך ולא תהיה איתי ברגע האמת.
הדמעות חונקות וריח הדובדבן מתערבב ביחד איתן.
לילה טוב לך.
ניפגש אח"כ.
שהכל יעבור.
שכבר לא תהיי ילדה חולה.