נערת היער

היא מנסה להתרחק, אך אני רק מתקרב יותר ויותר. משהו בה מושך אותי, גורר אותי דרך כל מדורי החיים ומכריח אותי להישאר קרוב, כאילו שאם אתרחק אז משהו רע יקרה.
היער שאני נמצא בו מלא בעצים, ונראה שבכל פעם שאני מנסה להסתכל עליה משהו אחר מסתיר אותה, כאילו היער עצמו מנסה להחביא אותה מעיני אנשים אחרים, תובע אותה לעצמו.
"אני יודע שאת כאן. את קראת לי, אז למה את לא רוצה לדבר איתי?" קולי נשמע רחוק וזר באוזניי. אני מנסה להשתלט על הרעד הפתאומי שמשתלט עליי, אך נראה שהוא מסרב לעבור. זה כאילו שהגוף שלי מרגיש שמשהו רע עומד לקרות והוא מנסה להגן עלי מפניו.
"אני רק רוצה לראות אותך פעם נוספת, אם אפשר."
צחקוקים קטנים נשמעים ולרגע אני מרגיש שכל תנועה ביער נעצרת, כאילו שהיער עצמו מופתע מצחוקה של הגבירה שעליה הוא מנסה להגן. אני מנצל את ההזדמנות הזאת שהעצים אינם זזים, כך שניתנת לי אפשרות מעבר ללא הפרעה ומתחיל לרוץ בכיוון שממנו הגיע הקול. אם רק אצליח לראות אותה בשלמותה, אם רק אוכל להיות לצידה, אפילו לכמה דקות בודדות, אולי כך אוכל להרגיע את הלחץ המצטבר בחזי ואת הרטט שעובר בגופי, את הרצון הנואש באופן מגוחך להבין מי היא ומה היא רוצה ממני.
הרוח השורקת מפתיעה אותי ומוציאה אותי מריכוז לרגע, אך אני ממהר להתאפס על עצמי ולהמשיך לרוץ. באיזהשהו שלב אני מרגיש שאני רץ כבר במשך הרבה זמן ובמעגלים. בדיוק כשאני נעצר כדי לנוח ולחדש את הריצה שלי אני שם לב לסובב אותי. הגעתי לקצה היער, מקום יפהפייה שמוקף כולו בפרחים מכל הסוגים והצבעים. מבנה מעוגל עם קשתות אבן ניצב במרכז, ולצידו עומדת דמות קטנה בגלימה ירוקה, שערה הבהיר מתנופף ברוח בעודה מטפלת בעדינות בפרחים.
לבי מחסיר פעימה.
"זאת את, נכון?" אני שואל, אך פתאום אני מפחד להתקרב, כאילו שאם אעשה זאת היא תרגיש בנוכחותי ותברח.
הדמות רק מסיטה קלות את ראשה לכיווני, אך עדיין לא מספיק כדי שאוכל להביט בפניה.
"מי את? בבקשה, אני חייב לדעת! כל בוקר אני מתעורר עם תחושה שאני חייב להגיע ליער הזה. משהו כאן קורא לי, ואני יודע שזאת את… בבקשה…" קולי בוגד בי, ואני לא מצליח להגיד דבר.
אני מסתכל עליה במשך כמה שניות, ופתאום רגליי קורסות תחתיי.
הדמות אינה מדברת, אך אני מרגיש שאני אומרת לי כל כך הרבה.
תמונות חולפות בראשי. יער צבוע זהב וכסף, אגמים שהמים בהם כה צלולים עד שאפשר לראות את הקרקעית שלהם; חיות משוטטות בכל מקום; פרחים פרחים פרחים; אין פחד; עצים גבוהים, מבנה האבן מהודר במלוא תפארתו, עם ענפים ועלים ירוקים משתלשלים סביבו, דמות מחזיקה חרב עומדת לצד דמות נוספת…
אני מחזיק את ראשי בין ידיי ומנסה לעצור את הצרחה שעומדת לבקוע מבין שפתיי, אך נכשל. אוזניי מתפוצצות מהרעש הצרחה של עצמי. היא מהדהדת בתוכי עד שאני לא יכול לשמוע דבר מלבדה. לרגע אחד נראה שכל היער דמם כדי להקשיב לה, כדי להכיל אותה, ואז הכל פשוט שב לקדמותו, כאילו לא קרה דבר.
"אני תמיד ידעתי שזה אתה, לכן קראתי לך." קולה מעורר אותי מהמצב שבו הייתי, גורם לי להרים את ראשי ולהביט בה. תחושה מוכרת עוברת בי.
לרגע אחד נראה שהדמות מביטה ישירות בעיניי, אף אני לא מצליח לראות את פניה. כאילו הקסם שמעלים אותה ממני עדיין קיים.
"התעורר אביר החרב, גש הלום והתייצב בפני הגבירה שלך."

לרגע אחד, נראה שזה כל מה שיכולתי לעשות.