כאן בשבילך – פרק 6

אחרי האורחת בוקר הסתובבתי קצת בבית, יש להם עוד חדרים שלא ראיתי, הייתי בקומה התחתונה, וישבתי על כיסא שהיה שמה, התחלתי לזמזם שיר, עד שמתי לב שאני שומעת אותו ברקע, קמתי מהכיסא והתחלתי ללכת בעקבות השיר שבה מצד רחוק של הקומה, ראיתי דלת חצי פתוחה, כל פעם שראיתי את הדלת הזאת היא הייתה סגורה, אז לא הייתי בטוחה אם כדאי להיכנס, אבל רציתי לדעת מי שם, נכנסתי בשקט לאותו חדר, החדר היה מעוצב בסגנון ישן, הווילונות החומים הגיעו עד הרצפה, הספות הישנות היו בצד החדר, הוא היה מלא במדפים עם ספרים ולוח מלא תמונות, שולחן עתיק עם מחברת ישנה, התקרבתי וראיתי שזה יומן ממש ישן, הסתובבתי בחדר, הייתה שם קופסה גדולה שמכוסה בשמיכה שהסתירה אותה, ראיתי קופסה קטנה, היא הייתה מכוסה באבק, חשבתי שאולי הגעתי לחדר שאמור להיות המרתף של הבית, פתחתי את הקופסה, היו כל מיני דברים בתוכה, ראיתי בתוך בובה קטנה, החזקתי אותה, היא הייתה ממש ישנה ומרופטת,
"מעניין למי היא הייתה שייכת.." חשבתי לעצמי,
לרגע הרגשתי שאני לא לבד, הסתובבתי וראיתי שרוי-אל עמד מאחורי, הבובה נפלה מהידיים שלי, והוא הרים אותה, היה לו מבט רציני
"איך נכנסת?"
"דלת"
"חשבתי שנעלתי אותה" כאילו אמר לעצמו
"מצטערת.. פשוט שמעתי את השיר ו.." התיישבנו על הספה בצד החדר
"זה בסדר" הוא קטע אותי באמצע
אחרי שניות של שתיקה שאלתי "אז של מי הבובה?"
"אחותי"
"יש לך אחות?" תהייתי
"כן, היא גרה רחוק מפה"
"באמת, למה?"
"היא גרה עם אבא שלי ואשתו.."
"טוב לפחות יצא לך לפגוש אותה" חייכתי
"אף פעם לא פגשתי אותה"
"הבובה?"
"קניתי לה, אבל לא הספקתי להביא לה אותה"
הרגשתי ממש לא נעים, אולי העלית נושא שכואב לו? הסתכלתי עליו במבט של , לא התכוונתי,
"אז את מכירה את השיר הזה"
"כן, שמעתי אותו פעם, אבל אני לא זוכרת איפה"
ישבנו לרגע בשקט,
"אז, איך הולך לך כאן" חייך
"בסדר, הייתי נשארת עוד אם הייתי יכולה" חייכתי
"למה את לא יכולה להישאר?" הוא עיוות פנים רציניות,
"זה לא הבית שלי" חייכתי
"זה כן הבית שלך, את יכולה להישאר כאן כמה זמן שרק תרצי"
זה היה מוזר בדרך כלל תושבי הבית לא אוהבים שחודרים להם לפרטיות, "אני סתם מפריעה" צחקקתי
"את לא, מיכאל מאוד שמח מהשהייה שלך פה"
"כן, הוא הכי נחמד אלי.."
"אל תכעסי על דניאל, הוא עבר לא מעט, הוא כועס שמתערבים לו בענייניו המשפחתיים, הוא לא התכוון למה שהוא אמר לך, אני חושב שהוא דווקא אוהב את זה שיש אישה בבית" חייך
"חברה שלך" חשבתי על זה לרגע שהיא לא באמת גרה איתם
"היא לא 'משפחה' בשבילם"
צחקתי "הם יתרגלו אליה"
"קשה להם לקבל אנשים, מהר מידי, העובדה שאת קרובת משפחה עוזרת להם לקבל אותך"
"מה קרה לדניאל שהוא.."
"הוא נפגע קשה מאבא שלו, זה גרם לו להפסיק לסמוך על אנשים"
"איפה אבא שלו?"
"עזב" הוא עצר לרגע "התאומים חושבים שאבא שלהם רצה לקחת אותם ואת דניאל ואמא שלי בחזרה, ושדניאל פשוט דאג להכעיס אותו כל הזמן, הם לא ראו את כל הסיפור, הם חושבים שדניאל סילק אותו"
"למה הוא לא אומר להם?"
"הוא לא רוצה שהם יפגעו מזה, התברר במשך השנים שאבא שלהם לא היה אדם כל כך טוב"
"הוא הרביץ לו?" חשבתי לרגע
"אפשר לומר שככה הכל התפוצץ" הוא לקח נשימה עמוקה "אבא שלהם בא לבקר אחרי הגירושים מאמא שלי, דניאל אף פעם לא הכי הסתדר איתו, אבל עדיין כיבד אותו ורצה שיישאר"
"אז?"
"לפני חמש שנים שהוא בא לבקר הוא רצה לקחת את התאומים מאמא שלי, ולהשאיר לה את דניאל, כמובן שדניאל נפגע מזה שאבא שלו לא רוצה בו, אבל הוא גם לא רצה שייקחו ממנו את האחים שלו, הוא היה כמו דמות אב, בשבילם רוב הזמן, וגם אני לא רציתי שייקחו ממני את האחים שלי, דניאל קרא לי וכשהגעתי המשטרה הייתה שם, ודניאל ברח כנראה, הסיפור הסתיים בבית משפט והפכתי להיות אפוטרופוס שלהם"
"יפה מצדך"
שמענו רעש, הסתובבנו וראינו
שדניאל בוהה בנו,