נקיפות של מצפון
מכירים את הרגע הזה שבו גרעו מכם את הנשימה האחרונה? הרגע הזה שהבור שנוצר בחזה שלהם הוא כזה גדול שאתם לא מסוגלים לרסן אותו?
אז אני במצב הזה, במצב של האי מסוגלות הפיזית הזאת לדאוג לעצמי.
איך הכל התחיל? אתם בוודאי תועים. למה אני ניצבת אל מול הגורל האכזר בשלהי הדרך? לכך אחראי רק בן אדם אחד, אדם אשר הולכיני שולל במציאות הנכזבת הזו.
הכל התחיל לקראת שנת הלימודים החדשה של בית הספר התיכון שלי בניו יורק.
״אמה״, קראה אימי כשהיא מטלטלת אותי משנתי העמוקה.
מילמלתי מספר מילים בשפה לא ברורה ומיהרתי לרדת במורד המדרגות בכדי לאכול את ארוחת הבוקר.
עוד יום שגרתי, התחלה בבית הספר החדש שכלל לא עוררה בי התרגשות.
אני ואימי כבר שנים רבות עוברות ממקום למקום, אימי היא רופאה בכירה לכן היא נאלצת לעבור ממקום למקום לעיתים תכופות.
כבר התרגלתי למעברים הללו, חצי שנה הייתי הולכת לבית הספר ובשלב מסויים כשהייתי נאלצת לעזוב היה לי קשה להיפרד מהחברים שלי.
לאחרונה כבר התייאשתי מליצור קשרים חברתיים, כי ידעתי שממילא הם יתפרקו כשנצטרך לעבור למקום החדש.
רק קיוויתי לרגע שבו אוכל להגיע לקולג המיוחל, שבו אוכל להכיר חברים חדשים ולא אצטרך לחשוש מהמעברים הנשנים שלי ושל אימי.
הקולג נראה לי כמציאות שעתידה לקרות אך רחוקה מלהתממש.
״אמה״, הקול הקטיפתי של אימי קטע את הירהורי.
באותו הרגע הבנתי שאני צריכה ללכת לבית הספר אחרת אני אאחר, כמה אופייני לי.
מסרתי דרישת שלום ונשקתי בזריזות לאימי בלחי ולפני שהצלחתי להבחין בכך כבר הייתי מחוץ למפתן הדלת מחכה לאוטובוס שיקח אותי לבית הספר החדש.
בעודי מחכה להסעה שמעתי קול צורם שלחש את רוחי שוב ושוב: ״אמה אמה״, הקול לא הרפה למרות שניסיתי לסלק אותו מתודעתי.
לפני שהצלחתי להבחין בכך כבר הייתי מוטלת על הפרקט הנוקשה כשקולו של קהל של אנשים מזמזם באוזניי.
תגובות (1)
;)