שדות של בדיון

כאשר צפיתי בירוק אשר התנוסס תחתיי
התוודעתי למחזה אשר כמוהו- לא ראיתי מימיי.
שעות בהן ישבתי דוממת אל רגליי ענן
נדמה לי ששמעתי המון זועק.

אך כמה אווילית אז הייתי,
שאל כיוון זה פניתי
אכן המון-
צוהל ומתרוצץ הנה והנה,
כמה, כמה זאטוטים
רגליהם האיתנות סוחבות את נפשותיהם אל יקום כשפים.

הביטו!
שדות פאר
וזמן אין סוף
ויונה מציצה דרך קרן אור,
יצור נאור!

אך בתור היותו אדם עליון,
הלוא זהו חזיון? –

בשארית היום הרהרתי
ובסופו אף השתכנעתי –
הרכנתי את ראשי,
אך לא הייתה אלא שממה.