להרוג את המלכה ( הצצה)

להרוג את המלכה ( תקציר)-

עד לאותו יום קיילי לא חשבה שמשהו ישתנה בחייה. היא חייה חיים טובים, מי חשב שנער אחד יוכל להפוך אותם מקצה לקצה? נער אחד עם תיאוריה שנשמעה לקיילי מופרחת למדי. שהיא הנסיכה שכולם תולים בה את תקוותיהם להשבת הממלכה למה שהייתה? היא חשבה שהוא סתם משוגע שברח מבית משוגעים. כל זה השתנה כשהוא חטף אותה, ועל משפחתה נחת גורל מפתיע במיוחד, שגם היא לא יכלה להעלות בדמיונה.
לא נשאר לה דבר, חוץ מחברה הטוב ביותר והנער שחטף אותה בטענה שהיא הנסיכה. אין לה ברירה, אין לה לאן ללכת. אז היא הולכת בעקבותיו. העקבות האלו מובילות אותה לאמת, לגורלה. אבל הן מביאות אותה לעוד מקום- מלחמה.

להרוג את המלכה ( פרולוג)-

גלימתה השחורה שכיסתה את ראשה התמזגה עם הצבעים של צללי הלילה. היא נראתה כמו רוח שחורה המרחפת מעל גשר הביצה הקטן המוביל לצריף הנבואן. היא הייתה צריכה להסתתר ולהתמזג עם הסביבה, אסור שמישהו יראה אותה. אסור שמישהו יראה את המלכה, לא כרגע, לא במקום הזה.
העצים הגבוהים השחורים הטילו אימה על האדמה, אבל היא לא נרתעה. היא הייתה האימה עצמה, וכך רצתה להיות.
הביצה הירקרקה שכעת נראתה אפורה הייתה שקטה ורגועה, ריחה היה עז ומחניק- כמו ביצה סרוחה יחד עם צואת דובים. הריח היה בלתי נסבל אבל היא המשיכה ללכת, עליה לשלם את חובתה.
היא רעדה מעט לנוכח הקור, והפחד מהמחיר שתצטרך לשלם רק החמיר את רעידותיה. היא חשבה על זה המון בארמונה, מה תצטרך לשלם כתמורה? הנבואן אמר לה שעם הכוח שתצבור כך המחיר יגדל. היא קיוותה מאד שהמחיר יהיה הרבה כסף או זהב כי הרי היא טובעת בארמונה תחת ערמות של כאלה, אבל אם המחיר יהיה אחר…אם המחיר לא יהיה כסף או רכוש יכול להיות שהיא תשבר. אבל היא חייבת, היא נשבעה ועליה לקיים כי אם לא…אפילו היא כבר לא ידעה, היא פחדה.
היא הגיעה אל הצריף הקטן, שלוש מטר על שלוש מטר- לא יותר מזה. היא הביטה על דלת הפח החלודה לקחה נשימה עמוקה ונקשה שלוש פעמים. לאחר כמה שניות של דממה כשרק קולות הצרצרים נשמעו בסביבה, הדלת החלה לרעוד ונפתחה לכדי סדק קטן. היא פתחה אותה בחריקה ונכנסה אל הצריף. הדלת נסגרה מעצמה.
היא החלה להשתעל מיד, חוסר החלונות בצריף והעשן ממעגל הנרות על הרצפה גרמו לה להרגשת חנק פתאומית. הקירות היו אפורים וחלקים ומקור האור היחיד היו הנרות, שהאירו באור מעומעם את הצריף הקטן. במרכז מעגל הנרות ישב בישיבה מזרחית בגבו אליה הנבואן. הוא היה לבוש בגלימה כתומה ואת ראשו כיסה ברדס. ריאותיה החלו להסתגל לאוויר החדש. היא הסירה את הברדס השחור מעל ראשה.
"נבואן, הגעתי לקבל את חובתי." אמרה וקולה רעד.
"שבי, תרגישי בנוח. אל נא תלחצי." קולו הצרוד בקע מתוך ברדסו והוא הזדקף.
"איני לחוצה, אני רק רוצה לקבל את הבשורה. אני רוצה לדעת מה עליי לעשות בתמורה לשילוב הכוחות שהענקת לי ולימדת אותי." היא התיישבה על ברכיה, גבו עדיין מופנה אליה.
" אני מרגיש את הלחץ בנוכחותך. אני מזכיר לך, החוב יהיה גדול. לא אני זה שמחליט מהו יהיה, גורלך הוא זה שיחליט על המחיר שתצטרכי לשלם. כפי ששינית אותו בעבר, בשליטה בכמה כוחות, כעת הוא ישנה את חייך שוב." ידיו הורמו הצידה כמתפלל, הוא החל למלמל מילים. מילים שהיא לא הצליחה להבין. היא הרגישה כיצד כמות העשן בחדר עולה והאוויר נהיה סמיך. להבות הנרות התארכו ונדמה היה שמשהו שואב אותם אל תוך האוויר. לאט לאט היא החלה לראות כיצד העשן הופך לדמויות אפורות שמרחפות באוויר. היא הביטה בהם בהתפלאות, מהופנטת למראה דמויות העשן המרחפות. היא החלה לשמוע בכי תינוק, או שזה היה תינוקות היא לא הצליחה להבין. היא נבהלה למראה פניה מרחפות מולה, שלוות. וברגע שקול הבכי התחזק, פניה המרחפות התכווצו בדאגה ובכעס, הביטו הצידה והתפוגגו. העשן המשיך לרקד בחדר.
"יורשי העצר הבאים, "החל הנבואן לומר ושתי דמויות עשן של בני נוער נגלו מולה דרוכים למלחמה. "יהיו הבאים שיגרמו למפלתך." התמונה השתנתה והיא ראתה ערימת גופת עשן ועליה עמדה אישה לבושה שמלה אפורה. היא. "כל הסבל שגרמת ותגרמי יפסק, שלטונך יתמוטט תחת רגלייך." והיא ראתה כיצד ערימת הגופות והיא נופלים מטה ומתפוגגים לעשן. עיניה החלו לנצוץ, דמעות החלו להופיע. היא לעולם לא דמיינה שזה יהיה המחיר שתצטרך לשלם. "לא תוכלי לברוח מהגורל, כי גם אם תרצי וגם אם לא, יורשי עצר יהיו לך." היא שוב פעם ראתה את דמותה מולה אבל הפעם היא נלחמה וראתה כיצד כוחותיה יוצאים מידיה, "כוחותיך יבגדו בך ואת, לא תהיי יותר למלכה". גופה התפוצץ למיליוני חתיכות עשן. העשן נשאב בבת אחת חזרה אל להבות הנרות שחזרו לגודלן הרגיל. דמעות מלוחות זלגו על לחייה, לא יכול להיות שזה המחיר שתצטרך לשלם, לא יכול להיות שזה יהיה גורלה. לא יכול להיות שהמחיר שתשלם הוא המוות של עצמה, ושל כל שלטונה.
"אני לא מוכנה, זה מחיר כבד מידי. אני לא מסכימה לתשלום כזה!" היא פנתה לנבואן קולה חלוש ומפוחד. "אני אשנה את הגורל כמו ששיניתי אותו בעבר. אני לא אלד ילדים". ובכך קמה, כיסתה את ראשו ויצאה מהצריף בטריקה מותירה אחריה את הנבואן, שגיחך. הוא ידע משהו שהיא לא- ילדים יהיו לה בכל מצב. זה מה שהגורל בחר.