לעולם לא עוץ | חלק 10: שָׁלוֹש טִיפּוֹת

התעופה למדבר הקטלני הייתה קלילה, וארכה יום. היא נדדה דרומה עם הרוח, עד שהגיעה לפְּרִיחָה, ממלכתו של הנסיך אֶבֶרֶד. אחריי שחצתה אותה, היא הבחינה ברצועת המדבר הארוכה שעוטפת את עוץ. כשנחתה השעה הייתה מאוחרת וחשוכה. למזלה, בתוך הצנצנת הגיעו זוג נעלי זכוכית אדומה, עמם הייתה מסוגלת לדרוך על החול. היא חשה כמעט מבודדת. "אני יודעת שאתם פה! אני חשדתי בכם זמן רב!" הרימה את קולה. "הראו את עצמכם!"
הרוח דחפה אותה בכוח, והיא השתדלה להישאר יציבה. האם זאת דרכם להגיד שהם פה? "אני גם יכולה לראות אתכם! אני מסוגלת לראות מעבר למעטה!" מאחר ולא קיבלה תשובה, היא עצמה את עיניה. 'אולי הם לא כאן,' חששה בלבה, והתרכזה. היא תשתמש ביכולת המיוחדת על-מנת להבחין ביצורים הבלתי-נראים. היא נתנה לחוש הפיות האלוהי להדריך אותה… וכשפקחה אותן: לא ראתה דבר. מאכזב מעט. "אין כאן אף אחד?!"
"אנחנו כאן," דבר-מה לחש באוזנה. היא נבהלה, ונסוגה אחורה. "אתם פה?"
"אמרת שאת רואה אותנו," קול אחד אמר.
"אנחנו לא רגילים לראות פיות בצנצנות זנגביל," קול אחר הוסיף.
"האחרון שראינו בצנצנת זנגביל היה הג'יני האדום."
עתה היא חשה מטופשת, אם כי ציון ג'יניקי היווה נורה אדומה עבורה. "רק אמצעי זהירות. זה סוג של שריון. אין לי קשר לקוסם של אב," היא לקחה נשימה עמוקה. "אני צריכה את נעלי הכסף חזרה." קול אחד צחק, ואט-אט הצטרפו אליו עוד ועוד. היא לא אהבה את זה. "אני צריכה אותן עכשיו!"
"אז קחי אותן," העיר הקול, "אם את חושבת שהן אצלנו."
"אני יודעת שהן אצלכם. אחריי שהן נפלו לדורות'י אף אחד מעולם לא מצא אותן, לכן אתם מחביאים אותן! הן שייכות לי ובזכות!"
"לא נכון. הן היו שייכות למכשפת המזרח הרעה. אחר-כך לדוֹרוֹתִ'י גֶיְיל."
"אין לי זמן למשחקים. אם לא תעזרו לי להגיע מהר לעמק מוֹ, העולם כולו ייפול תחת זרועו הנטויה של מלך החלומות!"
"אין לו השפעה עלינו," ענה קול אחד. "אנחנו היינו כאן לפניו. לקסם שלו אין משמעות עבורנו."
'היום כולם החליטו שפשוט לא אכפת להם אני מבינה,' היא קפצה את שפתיה. "אני אטיל לחש שיהפוך את כל המדבר שלכם לאדמת זכוכית אדומה, אם לא תחזירו לי אותן!"
"לקסם שלך אין השפעה עלינו. אנחנו לא מפחדים ממך."
היא רצתה להרביץ לחצופים הארורים, אך לא הייתה מסוגלת לראות אותם. הראייה מבעד למעטה אפשרה לה לשמוע אותם בלבד. אם כי היא שמה לב, עתה כששרר מעט שקט ביניהם, שהרוח גברה מעט. ייתכן וזאת הסיבה שבגללה הרימה את קולה. הם היו הרוח. שדי רוח. "אתם… למה אתם שונאים אותי כל-כך?"
"לא שונאים אותך," שד אחד אמר.
"לועגים לך" קול אחר הוסיף.
"אתם שמים עצמכם מעלינו," קול נוסף העיר. "מאז שקרענו את המעטה והזרים באו הנה, כל מה שעשיתם היה להתעלם מאתנו."
"קצת קשה לראות אתכם, אתם יודעים."
"האלים שהגיעו הנה ראו אותנו מצוין. הם פשוט בחרו להתעלם. כלל אמך, לכאורה 'טהורת-לב'."
"בסוף אילצנו אותם לוותר," שד אחר מיהר להגיד. "הם ידעו שאנחנו שולטים בעולם הזה."
"אני צריכה את הנעליים. כל דקה מבוזבזת מיותרת. תחזירו לי אותן!"
"לא!" רוח חזקה הדפה אותה, והיא קרסה על החול. למזלה, הצנצנת בהחלט באה לידי שימוש. "גם המכשפה הארורה גנבה אותן, ועכשיו גם את! הן לא שייכות לאף אחת מכן! לא לך, לא לה, לא לדורות'י, לא לאף אחת!"
"אז למי הן כן שייכות? מי מחזיק אותן? אתם קיימים כל כך הרבה זמן, בטח אתם יודעים משהו!"
"אנחנו יודעים מצוין. הן שייכות לאדם היחידי שראה אותנו, ואהב אותנו."
'עכשיו משחקים בחידות?' עוצמה הצליחה להיעמד חזרה. "אני מניחה שהוא לא בן הבריות?"
"הוא לא האריך שנים," היא הצליחה סוף-סוף להבחין באחד מהם. אור הירח השתקף מבעד למשבים העזים, ויצר צורה של… משהו שנראה כמו צללית רועדת ושקופה. "והיה חברנו היחידי."
"איך הוא היה מסוגל לראות אתכם? חשבתי שהאלים התנשאו מעליכם, ואין אף אחד אחר שיכול לראות מבעד למעטה. אפילו קטונתי אמר שאין הרבה שמסוגלים לכך. הוא עצמו משתמש ביכולת, אך אמרתם שהוא בר-מינן… והיחידי שאני יכולה לחשוב עליו הוא הנזיר אָלְחוּט." שקט קצר שרר. הרוח נשבה, מתגברת על אוזניה של חצי-הפיה. החול החל להתפזר בהתאם, ועוּצמה מיהרה להסתגר בתוך הצנצנת פן יעקל אותה. לאחר שהרוחות פסקו ממלאכתן, היא הציצה ביראה, ומה שראתה היה בקנה מידה שלא ציפתה. חיכתה עבורה סירה צרה מעץ הָבְנֶה מכוסה בציפית כסופה. היא הציצה תחתיה, ומצאה גופה עטופה בתכריכים מצהיבים. סביב צווארה הייתה שרשרת שמורכבת מעשרות טבעות-עין, ובין ידיו היה עותק של ספר עב כרס, על כריכתו סמל בצורת עין פקוחה. אך מה שעניין אותה במיוחד היו הנעליים. נעלי הכסף, בכבודן ובעצמן, מתאימות במידה לרגליו של האיש הקטן. "זה הוא?" הם לא ענו. "והוא מחזיק את שלוש טיפות, נכון?" הם עדיין לא ענו. "אחד היה מסיק שהנזירים היו קוברים את שלהם במנזר?"
"בעבר," ענה אחד. "אחר-כך הם החלו לשלוח אותם אלינו, בצורה הזו. כדי שנגן עליהם." היא חששה להושיט את ידיה החשופות. זה היה האזור היחידי שהשריון לא דאג לכסות. "אין בכוונתי לָבוּז לגופה. אני מבינה שהוא יקר ללבכם, ואני רוצה לכבד אתכם בהתאם. איך אנחנו עושים את זה?"
"לו היית מכבדת אותנו, היית יודעת ששאלתך סותרת את עצמה. הבאנו אותו לפנייך על מנת שתראי את מסירותו עבורנו; לא כדי שתבזזי אותו!"
'זה לא מתקדם,' התייאשה. "יש לי רעיון" הציעה. 'התערבות. אבל התנאים חייבים להיות הגיוניים, אחרת הם לא יסכימו'.
"אני אחוד חידה. אם אנצח, אני יכולה להשאיל את הנעליים. אם לא, אני אעזוב אתכם לנפשכם."
הרוחות נשבו ברשרוש, מפסלות את דרכן בחול. לבסוף, קול ענה "שאלי נא בתי, ונען."
"הַסְכֵּת וּשְׁמַע:

"יָדַיִם לִי אֵינְסְפוֹר,
רַגְלַי עָמֹק בַּאֲדָמָה;
לְצְּפוֹנִי עוֹרִי מְחֻסְפָּס,
בְּדְּרוֹמִי עָלָיו הַסְּבַךְ;
עָרוֹם אֲנִי ,אַך לִי לֹא קַר,
לְלֹא בַּית ,אַך אֵינֶנִּי קַבְּצַן;
בְּכָל שָׁנָה הִזְדַּקָּנְתִי בְּטַבַּעַת,
בְּכָל שָׁנָה גָּבַהָּתִי עוֹד וְעוֹד;
דַּע אֶת שְׁמִי,
וְתִרְצָה לִשְרוֹף אוֹתִי."

אין תשובה. הם היו צריכים זמן לחשוב. 'זה טוב,' הרהרה, 'אולי אצליח לשבור אותם.' הם אמנם היו עשויים מתנועת אוויר, אך זה לא מנע ממנה לשמוע אותם מחרחרים במשטמה. לבה פעם בעוז; עוּצמה בלתה את השבוע האחרון בתהפוכות רבות. אחת מהן הייתה ברגע זה ממש, כאשר היא חשה את סבלנותה מהלכת על חבל דק. להעמיד אותם בהתערבות הוא מהלך חכם; הם היו יצורים תבוניים עם ערכי כבוד, לכן הם יצטרכו לעמוד במילתם. בנוסף הם הביעו זלזול בבני מינה וכל מי שהוא לא הם. עד כמה היא טובה? ובכן, אם יידעו את התשובה-
המשבים חדלו. היא רעדה מעט, אך אז התבוננה בנעליים נחלצות מרגלי בעליהן, ומרחפות באוויר, עד שנחתו בשלווה על-ידה. "כן," היא התכוננה לחלוץ את נעלי הזכוכית. "החול לא מעקל אותן. זה הדבר האמתי."
"הן נופחו באותה המלאכה שנופחה הצנצנת שלך. עיוות החול שלנו בעזרת הקסם שלכם."
היא נעלה את הנעליים, וחשה בזרם עז של אדרנלין מתפרץ בגופה. "תרומתכם לא תשכח. כשאסיים עם מלך החלומות אדאג להשיב אותן!" הם ענו בשתיקה, כמובן, והיא הקישה בהן לפחות שלוש פעמים. "ארמונה של המכשפה הטובה מָאֶטָה, בעמק היפהפה של מוֹ." אור בוהק קרן סביבה ואילץ את עיניה להיעצם.
לאחר שנגוזה, קולותיהם המשיכו לשרוק. "מתי הם ילמדו לשאול את השאלות הנכונות?" קול אחד.
"'ראייה מעבר למעטה' הם קוראים לזה. הם חיים בעיוורון מוחלט, וכאשר הם פוקחים את עיניהם בפעם הראשונה, הם נותנים לראייה שם אחר."
"ידעו את מלכת שדוני המים," קול נוסף עלה. "היא שתמלא את אשפתה כוכבים צריכה להגיע בקרוב. בנוסף, המפגש בין הפיה שאינה פיה, והמכשפה שאינה מכשפה, עומד להתממש. נשאו את הבשורה אל האוקיינוס: היום קרב ובא!"
הרוחות במדבר השתוללו, מפזרים את החול המסוכן לכל עבר.

היא מעולם לא שמעה על המכשפה הזו, מאטה, אך כנראה ששמעו עליה רבות בפוֹנִילָנְד, משום שארמונה הקרין יוקרה ועושר. כל הקירות היו עשויים מיָשְׁפֵה, אבן שגווניה נעו בין אדום, צהוב וירוק מאוד אטומים. היא עמדה על רחבת הכניסה לארמון, ושמעה רשרוש גועש שנשמע כמו המפל המחוספס ביותר. משהסתכלה כלפי חוץ, היא עמדה בלבו של גיא מרהיב; גינות אפפו את המקום, ממלאים אותו בעצי צפצפה מתורבתים בגווני צהוב וכתום מכל עבר. אם כי היה קשה להבחין בצבעים בשעה המאוחרת, חושיה החדים אפשרו לה להבדיל. היא הייתה בטוחה ששמעה את המפל ממש על-ידה, אך לא ראתה אותו. הוא היה חייב להיות ממש קרוב. ואז, כששפשפה את עורפה מעט, היא ראתה אותו: היא עמדה בראשו! שצף קולח של אלפי אבנים מבריקות וקטנות התפרץ ברעש אדיר. "מפל… של אבנים יקרות?" היא הושיטה את ידה והרימה כמה; יהלומים, אודם, ברקת ואף אחלמה. בקצהו של המפל החל נהר של מחטים, שהשתרע עד נקודת הנגוז. "זה יותר מעושר," היא לא הצליחה למצמץ, "זאת שליטה מלאה בקסם."
"הגעת," קול פעמונים כסופים קרא לעברה. מבלי ששמה לב, מישהי כבר הספיקה לפתוח את הדלתות, לבושה בשמלה לבנה. על ראשה היא ענדה כתר יהלומים, שהשווה לה מראה של מלכה. "מגדת העתידות שלי ניבאה את בואך. ציפיתי לך בקוצר רוח, המלכה עוּצמה."
"את נראית יותר כמו מלכה ממני," ניסתה לחייך, מרגישה מטופשת בשל הצנצנת שלבשה.
המכשפה הסתירה את חיוכה בעדינות. "לשם מה… זה?" הצביעה על שריונה.
"ברשותך…" היא יצאה מהצנצנת, וחזרה לגודלה האמתי. "אני בהחלט צריכה לצאת יותר מעוץ." היא קיבצה את השריון המיוחד, ושמרה עליו בחיקה. "זה סימן טוב," מאטה השיבה, "זה אומר שאת מרוצה מחלקך. יותר מאשר מה שאני יכולה להגיד על רוב אלו שאני מכירה. כנסי, במטותא; קבלת פנים חמה מצפה לך בפנים."
"תודה רבה!" היא שמחה שלשם שינוי, מישהו בעולם הזה שמח לראות אותה. היא עקבה אחריה, עד שהשתיים הגיעו להיכל רחב מוחזק על-ידי עמודי ענק. הקירות היו מצופים באם-הפנינה, ובצדפות עדינות שהסתירו את התאורה החשמלית. 'קתדרלה יותר מאשר ארמון,' הרהרה, עד שעיניה נחו על המנעמים והכיבוד שהמתין עבורה במרכז החדר. "התכבדי," אישרה עבורה המכשפה, והתיישבה בראש השולחן. עוּצמה חטפה תמר בודד. "אמרת שראית את בואי. אז את לבטח יודעת מדוע הגעתי הנה?"
"וגם איך," החוותה בעדינות לנעלי הכסף. עוצמה השתנקה לרגע, ודאגה לירוק בנימוס את הגלעין לכף ידה. עבר הזמן מאז ששיחקה עם הגדולים. במיוחד כאשר היריבים היחידים שלה היו מלכים חמדנים וננסים. "כן, אני מודעת היטב לנסיבותייך. אך הדברים היו מתוכננים בקפידה מראש, הרבה לפני ניסיון החבלה בפורום הגוש המערבי."
"אני לא מבינה."
"המפגש שלי עם קטונתי קטן לא היה מקרי," פניה הרצינו. "הוא אדם קטן וקצר ראייה. בוודאי נוכחת לדעת." היא השיבה בהנהון. "ידעתי שאם אבקש ממנו להגיד לך להיפגש איתי, הוא לעולם לא יסכים. אני הנחתי שתלכי לראות אותו; בוודאי היית צריכה מורה, מישהו שיעזור לך להתמודד עכשיו עם המתת האלוהית. לו הייתי מבקשת, הוא היה מסרב; לכן העדפתי רק לראות אותו, ולקחת ממנו את הנבואה האחרונה שכתב. הנה היא, אגב," היא הניחה מגילה מצהיבה על השולחן. "תוכלי להחזיר לו אותה."
"הרבה עבודה בשביל שאבוא הנה. למה לא פשוט דיברת איתי?"
"מלך החלומות מקשיב. הוא מסוגל לדעת מה את חושבת כשאת ישנה. ייתכן והיום הזה לא היה קורה לוּ הייתי פונה אלייך ישירות או שהיה מחדיר משהו אחר ברצונותייך. אני לא יכולה לקחת את הסיכון הזה."
"אז אני לא לבד," מלכת עוץ קימצה אגרוף. "כמה זמן את יודעת את כל זה, ולמה לצאת עכשיו?"
"הרבה שאלות. שבי, ואשתדל לקצר את הסבריי." לאחר שהתיישבה, המשיכה. "את יודעת איך נוצרות מכשפות, עוּצמה?"
מעולם לא הקדישה לכך מחשבה ולו אחת בודדה. "איך כל זה מתקשר למלך החלומות?"
"סבלנות. בהמשך לשאלתי, פיות הן יצור טהור; הטוהר הוא מקור האון שלהן. כוחן תלוי בחמשת העקרונות: לחלוק, להגן, לשמר חיים, סיפוק במועט, ומעל הכל… טהרת יצרים, או במילים אחרות, לא לאהוב. ברגע שפיה עוברת על אחד מהם, כוחה מתמעט, והיא מאבדת צלם-פיה. היא הופכת לדבר שהוא דומה מאוד למכשפה, ואט-אט מתעוותת לצורתה החדשה."
"אז… את היית פיה? כל המכשפות שאיי פעם נלחמתי בהן היו פיות?" היא הנהנה. "ומה עם קוסמים? גם הם היו פיות?"
היא צחקה. "קוסמים זה סיפור שונה בתכלית. הם דומים יותר ל… הג'יני הוא ג'יני, וכל השאר? הם יזכירו לך יותר את אוסקר דיגס. בני אדם שלומדים את דרכי הפיות."
"איך כל זה מתקשר למלך החלומות?"
"הוא אויב מאוד ותיק שלי. שאלת אותי אם הייתי פיה. לא הייתי סתם פיה… הייתי ה-פיה. הן ראו בי כמלכתן, והשתמשתי בכוחי על-מנת להגן עליהן ולעזור."
'לא,' פניה של המלכה קפאו. 'זה בלתי אפשרי.'
"את לא יכולה להיות אמי! היא עזבה את העולם, נטשה את אבי ואותי לגחמותיה של מכשפת הצפון הרעה!"
"אחריי שהתאהבתי באביך, ידעתי שכוחי ידעך. שהמראה של הארמון לא יטעה אותך: אני לא חזקה כפי שהייתי בעבר, ומעולם לא עודדתי מלחמות. סיפרתי לו שעזבתי לעולמות אחרים, להפוך גם אותם לארצות יופי נצחיות. אך הסתתרתי כאן, בעמק היפהפה הזה, משקיפה בעין צופיה עלייך ועליו."
זה לא מצא חן בעיניה. גם אם זאת האמת, לשם מה גילוי הנאות? "למה את מספרת לי את כל זה?"
"לא שיקרתי. יש לי מגדת עתידות כאן בארמון. היא ראתה שהזמן קרב ובא, ואחד מהמבחנים הגדולים ביותר של העולם הנונסטי יתחיל. נכון להיום… את חזקה יותר ממני, עוּצמה."
"חזקה בשביל מה?"
"מה את יודעת על מלך החלומות?"
"שהוא מסתיר משהו," היא שילבה את ידיה. "ושאני מפחדת לקרוא אותו. לפעמים אני מרגישה כאילו הוא כבר חושב על מה שבכוונתי להגיד. שהוא חושב עשרה צעדים קדימה. ומעל הכל… יש לי תחושה שכל מה שקורה לאחרונה זה באשמתו."
"יש בך דם של פיות," היא חייכה. "מעולם לא קראת את שלוש טיפות? דאגתי לשלוח לפָּסְטוֹרִיָה עותק בכוונת תחילה."
"ובכן…" היא מעט גמגמה 'זה מסביר מאיפה אבא השיג אותו.'
"אני לא זוכרת אותו כל-כך טוב."
"בשביל מישהי שנמצאת בבית זמן רב, את לא לומדת דיי." היא הקישה באצבעותיה, ושלושה פסלים נגררו בדממה מאחוריי העמודים הגדולים. פסל גבוה מארד שהזכיר את מלך החלומות, פסל משיש שהזכיר במידת מה את עוּצמה, ופסל מכוער למדיי, שהזכיר גמד מרובע מגרניט. "אני ולהקת הפיות התעוררנו כאן, יום אחד" הסבירה. "בעולם הזה" חידדה. "חוויה משונה. עולם ענקי של מדבר, והיכן שהמדבר נגמר, היו רק מים רבים. אוקיינוס. כאשר אחת מאתנו השילה סנדל אל החול, המדבר עיקל אותו עד אפס. מאז כיניתי אותו 'המדבר הקטלני', וזה תפס. אך לא הגענו לבד; ראינו את מלך החלומות, משקיף בזהירות, ואת מלך-אל הננסים."
"רגע," עוצמה קטעה אותה, "רוּגֶדוֹ היה האל שלהם בנוסף למלך? כמוך?"
היא חייכה. "רוֹקוּאָט, בשמו המקורי, היה בנו של מלך-אל הננסים, אשר שמו היה מורכב משני שמות: כּוֹשֶר וְחָסִיס.
"על כל פנים, שלושתנו לא היינו בטוחים כיצד הגענו לשם, אך ידענו שהעולם ערירי וגלמוד; רק מדבר ואוקיינוס. כל אחד מאתנו החליט שישנה את העולם. היה לנו את הכוח לזה, את מבינה. נלחמנו אחד בשנייה ללא קץ, יומם וליל. היינו משתמשים בקסם, לפעמים בכוח, לפעמים בנשק. הנזק שיצרנו היה נוראי. צרבנו את העולם, עיוותנו את צורתו, ומבלי משים לב, הפרענו לחייהם של שדי הרוח ושדוני המים. הם השביעו אותנו שנחדל ממלחמתנו המטופשת, ושאנחנו צריכים ללמוד לחלוק בעולם הנוֹנֶסְטִי. הפשרה הייתה: אני קיבלתי את לב המדבר, אותו הפכתי לנווה המדבר הגדול שאת מכירה כארץ עוץ. מלך-אל הננסים קיבל את השוליים, שהיום מתחלקים בין ממלכות רבות. ומלך החלומות… הוא התעקש שהוא רוצה את כל העולם לעצמו. הצלחנו לשכנע אותו לוותר, והתפשר על חלומותיהם של כל החולמים בעולם."
"ממש 'התפשר'."
"הוא חמדן. הוא רוצה את הכל לעצמו. לטענתו, הוא הקריב את כל עולמו לבנו, ובא הנה."
"אז מה הבעיה? אם הצלחתם להביס אותו פעם אחת בוודאי תצליחו שוב, לא? רק צריך למצוא את אבא של רוגדו, צריך להביא אותך, נשכנע את שדי הרוח ושדוני המים ו-"
"לא כל כך פשוט," נאנחה. "פחדתי שתחשבי כך. אם לא הבנת… העולם שלנו מצולק, ואף אחד לא יאמין לך כשתספרי לו מה מלך החלומות מתכנן. לו הייתי ניגשת אלייך לפני שבועיים ומספרת לך את כל זה… היית מאמינה? את בקושי מוכנה לקבל את העובדה שאני אמך."
לבה פעם בה בחוזקה. היא באמת אמה; היא הבינה אותה הרבה יותר טוב מאשר שהיא הבינה את עצמה. היא החמיצה את פניה, והתבוננה בשלושת הפסלים. "זאת אני בפסל?"
"אני," תיקנה אותה. "את ממש דומה לי, את יודעת. הצורה שלי השתנתה מאז שממשתי את עקרון האהבה. אבל את ממש נראית כמוני, וזה מסב לי גאווה יותר ממה שאת עשויה לדעת."
"היית נראית כמו ילדה בת ארבע-עשרה?"
היא צחקה, והסירה את כתר היהלומים. "כן. ילדים הם דבר טהור, לא ידעת? פיות נראות כמו ילדות עדינות. ברגע שאנחנו מאפשרות לעצמנו לעמוד על עקרונותינו, אנחנו משתנות, ומפסיקות להיות הילדות בנות הארבע-עשרה שהיינו."
"למה עזבת אותנו?" שאלה, מעכלת את כל האמת המוזרה הזו עכשיו. "ואם היה לך את הידע-"
"אני פוחדת ממנו, זאת האמת. הוא אדם מפחיד. וכל הפיות שלי הפכו למכשפות, או מתו. אני לבד, יפתי. לבד במלחמה שאני לא יודעת איך לנהל."
"אבל שדי הרוח יודעים על החמדנות שלו, לא? וגם כושר וחסיס? את יכולה לדבר איתם ו-"
"אני מפחדת שהוא יפעל לפניי. הוא מלך החלומות, עוּצמה."
"דורות'י גייל הייתה אומרת שאנחנו כמו מלפפון חמוץ, או משהו כזה. מה את יודעת על המצב? יש לך מגדת עתידות, לא? מה היא יודעת שעומד לקרות?"
"היא ראתה שמישהי צריכה לפגוש את מלך-אל הננסים, וכנראה לאסוף נשק שיצר במלחמת היצירה."
'הילדה שהייתה כאן בעבר, את כושר-וחסיס מעירה מאוחר…' עוצמה הרהרה. "מה שקטונתי קטן כתב! אני חייבת למצוא אותה לפני שמלך החלומות יגיע אליה!"
"זה לא יהיה פשוט," המכשפה קמה, עונדת את כתרה על ראשה. "לפני כמה מאות שנים, רוקואט הפך את גופו של אביו לקבר של עצמו, ושיקר לכולם כשאמר שהוא מלך הננסים החדש. כדי להגיע לקבר החי תצטרכי להשתמש בדבר היחידי שמסוגל לחצוב דרך גופו המחושל."
"הקסם שלי יוכל לעשות את זה."
"לא בדיוק. הוא מוגן מהקסם שלנו. יש רק דבר אחד שיכול לעשות את זה: מגל הצוּר."
'מגל הצוּר הוא לא נשק. הוא מפתח… ואת נתת את זה ישירות לאלו שרוצים להגן על אותו הדבר… המגל זה חלק ממנו. רק הוא מסוגל לייצר אותו. הוא… ואביו…' היא נזכרה בדבריו של מורפיוס. "הוא אמר לי את זה," היא קפאה ביראה. "מלך החלומות. כל מה שאת אומרת לי הוא כבר אמר. למה שיעשה את זה? מה הרעיון?"
"ייתכן והוא מנסה להפחיד אותך, או גרוע מכך: להסיט אותך למסלול מסוים."
"מלכודת?" שאלה בחזרה. "ייתכן," ענתה המכשפה. "כמו שאמרתי לך: הוא מסוכן מאוד."
"אין לי ברירה. אם לא אעשה כלום, הוא ינצח; אם אעשה משהו, הוא עדיין ינצח. אני מעדיפה ללכת ולבדוק את העניין בעצמי. אני מוכרחה."
"אחריי היום אנחנו התחלנו תגובת שרשרת מסוכנת, נערה טובה שלי," היא חיבקה אותה, מהדקת את אחיזתה. "מה שלא יהיה… לא משנה מה את שומעת… אל תחזרי," דמעה קטנה זלגה מעינה. "אני ברורה? אל תחזרי. מה שעשיתי היום היה מהלך נואש ואחרון, וזה רק בגלל שהסימנים מתרבים מיום ליום. אני אוהבת אותך, ואני לא רוצה שתעשי דבר מטופש כמו לבוא בשבילי אם את שומעת שאני בסכנה או כל דבר כזה!"
"איך את מסוגלת לבקש ממני דבר כזה," היא הפרידה את עצמה מהאישה שלפניה, "אם את יודעת שאני הבת שלך?" עוּצמה הרצינה את פניה. "עכשיו כשאני יודעת את האמת, לעולם לא אעזוב אותך."
"אני מתחננת…" היא הושיבה את כתר היהלומים על ראש בתה, "אל. אני לא שווה את זה. כל המאבק ירד לטמיון. מלך החלומות ינסה לשחק בדרכיו הנוראיות רק כדי להערים עלייך. הוא בוודאי יחטוף אותי, או ירעיל אותי. אני אעדיף למות, מאשר לדעת שהוא תפס גם אותך… וינצח."
"אני… את לא…" מאטה נשקה על מצחה, וליטפה את שיערה. "את מסוגלת לנצח אותו. אני יודעת שאת יכולה. אבל אני כבר הפסקתי להיות המלכה לוּרְלָיין. את המלכה היום, עוצמה, ואני יודעת שאת מלכה כל כך הרבה יותר טובה משאני הייתי. יש בך את הפיה שבי, ואת התבונה של אביך. אני אסתדר, אני אמצא דרך ואחלץ את עצמי מטפריו. אבל אל תחזרי. את מוכרחה לא לחזור."
"אני… אני מבינה," היא ענתה בגמיעה. "כל זה נופל עליי בבת-אחת…"
"התזמון נוראי, כמו כל דבר בחיי," היא הושיטה לה את הנבואה המקופלת. "אך זאת הדרך היחידה שעובדת עבורי. אם כולנו נזכה לסיים את המבחן המתקרב, אני מבטיחה שאשוב לעוץ."
היא לקחה את הדף, והסתירה אותו בכיס תחת בגדיה. "זה עדיין לא נגמר. אנחנו נתראה." היא הקישה שלושה פעמים את נעלי הכסף. "ממלכת הננסים, היכלו של קָאלִיקוֹ!" קראה, ונעלמה בהבזק עוצמתי.