רגש ללא רגש

אז את, התאהבתי בך בשנייה ששמעתי קולך, בעצם, זה לא היה הקול שלך, אלא הצחוק שלך שגרם לי לחייך, הייתי עושה בדיחות כול כך הרבה כדי לגרום לך לצחוק, אני לא יודע מה גרם לכך שהחיוך שלי הרגיש אמיתי דווקא מהצחוק שלך, אין לי שמץ, באמת, את בהחלט מיוחדת, פתחתי לבי לפניך, מחשבותיי, דעותיי, חיי והדבר הכי חשוב, נפשי, הדבר שהכמות חומות ששמתי על החלק הזה ממני, רק את הצלחת לחדור במהירות שאני כמעט התפוגגתי ממנה.
הדיבורים, דיברנו באין קץ, הרגשתי כאילו אני מדבר עם אדם שהדבר שמעניין אותו זה לא מה שקורה בבית ספר אלא מהות, החיים והעתיד.
וכמוני היא חוותה רצח אופי במקום ספציפי, היא הבינה אותי ואני הבנתי אותה, אהבתי אותה, היא הייתה כול כך אכפתית, אוהבת ואדם טוב.
הנשיקה הראשונה שלנו הייתה הנשיקה שאני זוכר, על המיטה שלך, בחדר שלך שסוף סוף החלטת להביע את הרגש שלך איתי, ונסחפנו לעומק של נשיקה שבחיים כנראה לא אצליח להסביר.
באותו לילה ישנתי אצלה, מחובק איתה במיטת יחיד הקטנה הזאת, והייתי מאושר, הבן אדם המושלם בשבילי בין ידיי, נוחר, עם פרצוף מצחיק שאני מת לצלם (ואני די בטוח שצילמתי ומחקתי), הרגשתי סוף סוף שלם עם עצמי.
ואז עשיתי טעות, טעות נוראית, טעות גורלית, טעות לזכור לחיים, טעות שאם יכולתי הייתי בוכה ממנה.
הבן אדם המושלם עזב, לעולם, כול התבנית של אושר נשבר מול עיניי, בשבוע אחרי שהיא נפרדה ממני אני חושב שהייתה לי מחשבה קלה על אלוהים, כי הכול תקף אותי באותו הזמן, ביום שהיא נפרדה ממני חליתי במחלת הנשיקה שזה אירוני בהתחשב בכמה שאהבתי להתנשק איתה, המחלה הזאת שמה אותי לשבועיים במיטה לחשוב על הטעות שלי וכמה אין דרך חזרה, ומה שנאבד נאבד.
היום אני כותב את זה אחרי, והסיפור אותו סיפור רק ללא רגש.