אחוות הפגיון-ספר II; נאמנות-פרק 13: מחשבות

"^הכל טוב אלנה?" שאל אירה, אלנה יצאה מהטראנס שהייתה שרויה בו, ידיה נגעו קלות בשפתיה כשהיא ישבה על מיטתה עם ספר פתוח בחיקה.
"כן…" מילמלה וסגרה את הספר באיטיות והניחה אותו על השידה לידה.
"האור עולה בקרוב ורציתי שתארחי לי חברה בארוחה, מזמן שלא ישבנו יחד כמשפחה." אמר אירה, עיניו הסגלגלות מביטות בה, היא נראה חיוור יותר מבדרך כלל.
"בטח אירה, אני כבר ארד, אני רק רוצה להתקלח ולשטוף ממני את היום." אמרה, היא לא יכלה להפסיק לחשוב על ת'יאודור, על מה שקרה בחשיכת הלילה בסמטא בין בני האנוש והאזרחים שעברו מבלי להבחין.
"אחכה לך למטה אחותי יקירתי." אמר אירה ויצא מטווח הראיה שלה.
'את צריכה לשכוח מזה אלנה, זה לא יכול לקרות. זה לא אמור.' חשבה לעצמה כשהורידה מעצמה את מדי הלחימה ותלתה אותם בתוך הארון שלה, היא נכנסה לחדר האמבטיה ונתנה למים להתחיל לזרום. היא הביטה על פניה במראה העגולה שהיתה תלויה מעל הכיור הלבן, עיני השקד החומות שלה היו שקועות מעט. עורה החיוור נצמד לעצמות הלחיים שלה. היא לא יכלה להתרכז בכלום, היא המשיכה להריץ בראשה את התחושה של הידיים של ת'יאודור על גופה. את שפתיו הרכות על שלה, ידה נעה באופן בלתי רצוני לשפתיה שוב. היא ניערה את ראשה ונכנסה מתחת לזרם החם של המים במקלחת, היא עצמה את עיניה ומתחה את ידיה מעל לראשה, המים גלשו במורד גופה משאירים תחושה צורבת של חום. אלנה העבירה את ידיה על פניה ופקחה את עיניה, האריחים הלבנים נראו עמומים דרך מסך האדים שאפף את חדר האמבטיה עכשיו. היא לא ידעה כמה זמן עבר עד שהצליחה להתרכז שוב, ראשה היה מלא במחשבות. היא יצאה מהמקלחת עם המגבת צמודה לגופה ולבשה את חלוק המשי שאימה הורישה לה לפני מותה. עיטורי הזהב על רקע הבורדו הבליטו את צורת גופה בכך שנצמדו לעליות והשקעים שלה, היא לא הביטה במראה לפני שירדה לחדר הסעודה. אירה ישב שם והביט בה עם חיוך מסופק על שפתיו.
"תמיד נראית טוב בחלוק של מא'אל, היא עשתה בחוכמה כשהשאירה לך אותו." אמר אירה ועיניו הסגלגלות נוצצות בגאווה וגעגוע. אלנה חייכה קצרות והצמידה את דשי החלוק אחד לשני לפני שהתיישבה לידו בשולחן הארוך.
"איך עבר עליך הלילה?" שאלה אלנה כשאחד הבאטלורים התחיל להגיש את הסעודה הראשונה של היום, אירה קפץ את שפתיו עד שהפכו לקו דק ובהיר.
"לא ממש טוב, היו לי כמה בעיות בעבודה." אמר ועיניו נצמדו לצלוחית המרק שלו "אבל הכל הסתדר בסופו של דבר." אמר וחייך אליה.
"אני שמחה שאין לך בעיות," אמרה אלנה והתרכזה באוכל שהוגש לה, מרק אפונת שלג וקרוטונים ביתיים. "אני ארצה אולי לבקר בעבודתך מתישהו." אמרה והרגישה את המתח באוויר מהרגע שהמילים יצאו מפיה.
"כבר אמרתי לך פעמים רבות אלנה שזה לא עומד לקרות." אמר אירה בטון קריר והיא יכלה לשמוע אותו חושק את שיניו.
"אני בטוחה שזה פחות מסוכן מאשר להילחם בפיידרקסים." אמרה אלנה והרימה את מבטה לאחיה, עיניו רשפו ופיו נמתח לקו דקיק שוב. אך הפעם זה היה מכעס.
"זה לא נתון לדיון אלנה! אני לא מוכן להעמיד אותך במה שאני עושה. אני מתעסק עם דברים שלא ארצה לחשוף אותך אליהם, בני אנוש מסוגלים לעשות דברים שלא תאמיני להם." אמר והטיח את ידו בשולחן, כלי הסעודה רעדו מכוח המכה.
"והפיידרקסים לא?!" אמרה אלנה בלחישה רמה, אירה הביט עליה בזעם וקם מהשולחן.
"את לא יוצאת מהבית הזה ללא אישור שלי אלנה, ואם אצטרך לבקש מהמלך דלושין אני אעשה זאת. אני הג'ייליד אלנה, את לא יכולה להמרות את פי ואת לא יכולה להתווכח איתי. אין מקום לנקבות שממרות את פי הממונים אליהם בנמאדל אלנה, שנינו יודעים את זה." אמר אירה ומבטו היה יכול לחדור פלדה, אלנה רתחה מזעם. לאחר שלושה שבועות בו הייתה סגורה כאן משאר האנשים, אחרי שיצאה למרות שאחיה ביקש ממנה לא לעשות זאת ופגשה בת'יאודור היא לא יכלה לשאת זאת יותר.
"אתה לא יכול לשמור עליי לנצח אירה! בשלב כלשהו תצטרך להבין שאני נקבה בוגרת ושאני יכולה להסתדר בכוחות עצמי, נקבה שתיקשר לזכר כלשהו ותהיה הוורבי שלו. אתה צריך להשלים עם העובדה שיהיה לי טאליס, שאני ארצה להביא ילדים לעולם ושיש סיכוי שאמות כל יום כשאני עושה את חובתי למין הזה." אמרה בכעס וידיה נאחזו בחוזקה בכיסא שעליו ישבה.
"כל עוד אני אחראי עלייך שום דבר מזה לא יקרה." אמר אירה כשהוא נשען קדימה וניביו פורצים מלסתו בחוזקה, אלנה לא ראתה את אחיה כך בחייה.
"אתה לא יכול לנעול אותי כאן!" צעקה אלנה ושמעה את העץ חורק תחת כוח האחיזה שלה.
"אני יכול לעשות בדיוק את זה אלנה, אז את תפסיקי מיד עם השטויות האלו." אמר אירה ויצא צעדים מהירים מחדר הסעודה.
____________________________________________________________________
תמונות רצו מול עיניה העצומות של ג'נט, היא הייתה חייבת לרשום אותן, הייתה חייבת לתעד את הנבואות. היא פקחה את עיניה בפתאומיות לאור לבן ששרף את עיניה, היא מצמצה כמה שניות ושמה לב שהיא בחדר ההתאוששות שבמנהרות שמתחת לבית האחוזה.
"אל תנסי לזוז ג'נט." קולו של איידן נשמע, ג'נט נשכה את שפתיה כאשר כאב הציף את בטנה.
"כמה זמן?" שאלה, היא ידעה שעברו לפחות כמה ימים מאז הפציעה שלה. היא לא ניזונה כבר שבועות, מה שרק הוסיף לעובדה שהלהב היה מכוסה אבקת כסף.
"כמעט שבוע." אמר בשקט משמאלה, הוא התעסק עם אחד המכשירים שמדדו את לחץ הדם שלה.
"המלך יודע?" אמרה ונשכה את שפתה קלות כשנכשלה בנסיונה להתיישר במיטה ששכבה עליה.
"בטח שהוא יודע, נראה לך שאני יכול להסתיר משהו כזה ממנו? הוא זה ששלח את בוץ' לביתו של תומאס כדי שיבוא לטפל בך." אמר איידן ועיניו ננעצות בשלה "הוא אמר שאין סיכוי שאת יוצאת מבית האחוזה," אמר וחזר להביט במכשיר איתו התעסק "נמאס לו שחברי האחווה לא נמצאים כאן." מלמל בשקט.
"הוא מבין שאין סיכוי שזה יקרה נכון?" אמרה בחצי חיוך ואיידן גיחך.
"אמרתי לו שהוא יכול לקשור אותך בשלשלאות כסף ואת עדיין תצליחי למצוא דרך להשתחרר." אמר ונעמד ליד ראשה.
"תודה שטיפלת בי," אמרה ג'נט וחייכה אל איידן, עיניו הכסופות זהובות זהרו באור הפלורסנט. "עכשיו אם זה לא מפריע לך אני צריכה לשתות." אמרה והביטה על הפלאפון שלה שנח על ארונית מלאה בציוד רפואי.
"כבר קראנו לאחד מהמושבעים." אמר איידן ופנה לדלת "הוא חיכה שתתעוררי, הוא כאן כבר יומיים." אמר ופתח את דלת למנהרות.
"תודה איידן." אמרה ג'נט ומתחה את צווארה כדי להביט לכיוון ממנו יבוא המושבע שיתן לה לשתות מדמו.
"^אוכל להיכנס לוחמת?" קול נשמע מעבר לשדה ראייתה של ג'נט.
"כנס." ענתה באנגלית, ערפד לבוש בגדים לבנים פשוטים נכנס בצעדים שקטים לחדר, החולצה הלבנה תלויה מכתפיו הרחבות. שיערו היה חום בהיר וקצר, עיניו היו ירוקות ונעימות. הוא התקדם וקד לג'נט, מחכה שהיא תשחרר אותו.
"אתה לא חייב להיות כל כך רשמי." אמרה ג'נט, בדרך כלל היא הייתה בוחרת לצאת לעיר ולבחור את אחד האזרחים לשתות ממנו. היא לא אהבה את הרעיון של לשתות מהמושבעים, היא לא הייתה רוצה שישתמשו בה כך.
"^אלו החוקים לוחמת, אני מכבד את המורשת של אימנו הבתולה ושל הדור הקודם של אחיי ואחיותיי לשבועה." אמר המושבע בקול שקט ונעים, הוא הביט עליה עם עיניו הנעימות ועברה בג'נט מן תחושה של שלווה ושקט.
"עזור לי להתיישב בבקשה." אמרה לו והוא ניגש לעזור לה להישען על הקיר מאחורי המיטה שעליה שכבה.
"^האם הלוחמת תרצה בי על ברכיי?" שאל המושבע, ג'נט נשכה את שפתיה. היא לא זיהתה את המושבע הזה, פי המראה היה עוד צעיר. כנראה רק כמה חודשים אחרי הטרנספורמציה שלו, הוא נראה רהוט אך לחוץ.
"מה שמך?" שאלה והמושבע נראה מופתע מהשאלה, הוא הביט בה בבלבול ותהיה.
"^אטון לוחמת." אמר בשקט והביט על רגליו.
"אני ג'נט, בבקשה תקרא לי בשמי." אמרה והביטה על תוי פניו הצעירים.
"^כן לו- בוודאי ג'נט." אמר והתקרב אליה.
"תן לי את ידך," אמרה כשנביה חתכו את חניכיה כשהריחה את ריחו הנקי של אטון "ואל תרד על ברכיך." אמרה וקירבה את מפרק כף ידו אל פיה. היא הרגישה רעד עובר בו כאשר פתחה את פיה וניביה נגעו בו קלות, היא ניסתה לנהוג ביתר עדינות כשנעצה אותם. הדם זרם אל פיה בעצלות והיא ניסתה שלא לזוז, במשיכות זהירות היא שתתה בשקט. היא יכלה להריח את הפחד מאטון, הוא שרף בנחיריה כמו מדורה. היא ראתה בקצה שדה הראיה שלה את ידו של אטון מתאגרפת לצידו, היא הרחיקה את ידו מפיה למרות שצמעונה לא הורווה.
"אתה מפוחד." אמרה בפשטות כשהביטה בפניו האטומות של אטון. הוא לא ענה לה. רק הביט עליה במבט מוזר.
"^מטרתי הוא לשרת, זה לא משנה מה אני מרגיש." אמר והחזיר את ידו המנוקבת אליה, היא תפסה אותה ולא העזה לנשוך אותו שוב.
"אני רוצה שתדע שאין לך ממה לפחד." אמרה ג'נט והביטה במושבע הצעיר. "זו הפעם הראשונה שאתה נותן לחברת אחווה לשתות ממך?" שאלה והוא הנהן בשקט.
"^אחרי זמן כה רב שלא ביקשו מאיתנו שירות הם רצו לשלוח את המועמד שיוכל אולי לשכנע את חברי האחווה לחזור למסורת." אמר בזהירות והביט לתוך עיניה של ג'נט.
"הם רצו שנחזור להביא עם המושבעים דורות חדשים של לוחמים?" אמרה, דוחפת את ידו מעליה ומנסה להורות על ניביה לסגת חזרה ללסתה.
"^איני יכול לשקר לך לוחמת."
"ג'נט." אמרה בכעס. "חזור לגנה של אימנו, איני רוצה את השירות שלך יותר." המשיכה והפנתה את ראשה הצידה, אם רק יכלה לצאת מכאן.
"^בוודאי." אמר אטון והלך אחורנית מחוץ לחדר ופנה לכיוון הכניסה לאחוזה.
____________________________________________________________________
"אנחנו כאן כבר שבוע!" צעקה ג'יין, מר. ל התהלך בחדר העבודה כבר כמעט שעה וניסה להבין מה הצעד הבא שלו.
"סבלנות היא שם המשחק. את לא יכולה לצפות שזמן כה קצר נתקוף שוב." אמר בקור רוח ושמע אותה נאנחת.
"כל זמן שאנחנו כאן בפנים זה שמן שאנחנו יכולים להרוג עוד מהיצורים הנתעבים האלו, גם אם הם לא חלק מהאחווה!" אמרה והביטה מחוץ לחלון הסגור שיבה לידו.
"האחווה היא המטרה היחידה שלנו, זוהי המשימה אותה הטיל עליי האומגה ואני מציית רק לה." אמר מר. ל והמשיך את פסיעותיו.
"טוב אני לא קיבלתי את ההוראה הזו אז אני יוצאת." סיננה ג'יין ותפסה את נשקיה, מר. ל תפס את זרועה בלפיתת ברזל.
"אם תוציאי רגל מהמקום הזה אני נשבע שאם הערפדים לא יהרגו אותך אני כן. נמאס מהתלונות הילדותיות שלך." אמר בחוזקה ונעץ את עיניו הלבנות בשלה "את חושבת שקל לי להיות תקוע כאן מבלי האפשרות להרוג את המוטציות האלה? מבלי האפשרות להיות חופשי מהמשימה הזו? אני נאבק כל יום בדחף לקפוץ החוצה ולמצוא איזה אזרח להרוג, אבל המשימה שנתנו לי חשובה יותר ואני מבין מה מקומי בחברה הזו." המשיך, ג'יין חשקה את שיניה.
"עזוב אותי." אמרה והוא שיחרר אותה, סימנים נשארו על עורה הבהיר.
"מר. מ שלח לי הודעה שיגיעו הוראות נוספות בקרוב." אמר והביט החוצה מהחלון "אני מקווה בשביל שנינו שזה מידע מספק כדי לאתר אחד מחברי האחווה. הם מורידים את העירנות שלהם, לא תקפו אותם כבר שבועות וזה גורם לתחושת אופוריה מזוייפת. זה הזמן לתכנן את המהלכים שלנו, להשחיז את הנשקים ולחדד את המיומנויות." אמר וידו ליטפה את הנידן של פגיון הכסף שלו.
"אני מבינה." אמרה ג'יין בתבוסה.
"טוב מאד ילדתי, עכשיו בואי לכאן ואני אעזור לך להתאמן בקרב פנים אל פנים."
____________________________________________________________________
"אתה נראה מרוחק ת'יאו." ת'יאודור הפנה את מבטו מצילומי הרנטגן על לוח האור וחייך לכיוון אדוארד.
"רק קצת עייף אד, זה הכל." אמר וחזר לתיכנון הניתוח אותויבצע עוד מספר שעות, זו הייתה משמרת ארוכה מאד בבית החולים. הוא ער כבר כמעט שישים שעות רצופות.
"אולי תנוח קצת חבר שלי? אני יודע שזה היה שבוע לא פשוט בשבילך." אמר אדוארד והתיישב על אחד מהכיסאות בחדר הקטן.
"אני בסדר, תודה." אמר ת'יאודור, האמת היא שהוא לא יכל להפסיק לחשוב. הוא המשיך לראות את אלנה בראשו, צמודה לקיר הסמטא ההיא. את ידיו נעות על גופה החמים, נוגעות שמקומות עליהם חלם אין ספור פעמים. הוא נשך את פנים הלחי שלו וחזר להתמקד בתצלומים מולו.
"אני ואתה יוצאים לשתות היום, עכשיו האמת. זה הזמן שתבלה קצת מחוץ לתחום הנוחות שלך, שתראה מקומות שהם לא הבית או בית החולים." אמר אדוארד וסובב את ת'יאודור מכתפו שיפנה אליו.
"ועל איזה מקום שבת?" שאל ת'יאודור והביט בספקנות על חברו.
"יש מקום נחמד שנקרא הפנינה השחורה, ליד תחנת המשטרה, חשבתי יהיה נחמד לנסות אותו." אמר אדוארד ושילב את ידיו על חזהו.
"מה שתגיד אד, אתה מבין בזה יותר ממני." אמר ואדוארד צחק.
"קדימה, קח את הג'קט שלך ונזוז." ת'יאודור עקב אחר הפקודות ויצא לאוויר הקריר, הוא קיווה שהקיץ יגיע במהירות. בזמני הקיץ הוא היה מסתגר בחדר הניתוחים למשך כל היום, היה ישן במשרדו עד רדת החשכה ואז יוצא לעיסוקיו. כאשר הגיעו לבר התייבשו בתא מבודד והזמינו משקאות, ת'יאודור לא התליח להתעלם מהרעב שצרב בגרונו.
"הכל בסדר איתך ת'או?" שאלץת אדוארד במבט מודאג, ת'יאודור קיווה שניביו לא בולטים.
"כן, אני פשוט עייף. כמו שאמרתי." אמר בשקט ושתה בלגימה אחת את הוויסקי שהזמין.
"תקשיב, אני מבין שהחורה הזאת סובבה לך את הראש-:
"אלנה," קטע אותו ת'יאודור "קוראים לה אלנה." המשיך בלחישה לעצמו.
"בסדר,אלנה, סובבה לך את הראש." אמר ונופף בכוס הברנדי שלו "אבל אתה צריך להמשיך הלאה, אתה צריך להבין שיש דברים יותר חשובים. בנות שכן רוצות להיות בסביבתך." המשיך ולגם קצרות.
"מה שתגיד." מילמל ת'יאודור, הוא ידע שאדוארד לא מבין, הוא לא יבין לעולם. הזיקה של ערפדים היא כה עזה ומשתלטת שבני אנוש לא יבינו אותה, הם מבינים כה מעט מהקונספט. אהבה היא כה חלשה בהשוואה, הוא לא יבין את הצורך להיות קרוב ולהגן.
"על מה אתה חושב?" שאל אדוארד כשראה את ת'יאודור חורק את שיניו, שקוע במחשבות על אלנה.
"אני עוזר לדוקטור קליין בניתוח מעקף עורקים מחר. מנסה להיזכר בכל השלבים." שיקר ת'יאודור, אדוארד גיחך, סיים את המשקה שלו והניח את הכוס לידו.
"בוא נחזור עליהם ביחד." אמר ונשען על מרפקיו למולו.