שלגייה

בפעמון זכוכית,
עמום מעט,
נחה לה היפהפייה.
בשמלה לבנה,
מוקפת בורדים,
עורה שקוף כמעט.
שיערה שחור
מכנף עורב
ומסביבה מכרכרים
שבעת הגמדים.

ואין איש שיבוא,
ואין איש שיציל.

עיניה עצומות,
בידיה זר נבול.
ונראה שאין לה בעיה,
כאילו שנפלה בכוונה,
בשינת המוות הטרופה.

ואין איש שיודע,
ואין איש שתוהה.

בשמלת כלולות,
פניה כה שלוות,
משאירה לאחרים את הדאגה.
לא חולמת,
לא רואה,
לא מחייכת.

ואין איש שמבין,
ואין איש שרואה.

הפעמון מוסר מעליה,
ידיים אוחזות בפנייה,
שפתיים על שפתיה.
והיא אינה רוצה,
לקום, לחיות את חייה.