הרהורים על מוות

כמה אירוני. הרהורים על מוות בקטגורייה של סיפורי חיים.
בעקבות אירוע מסוים שאירע היום, החלטתי לפרוק את כאביי ומחשבותיי בכתיבה. כמובן, העדפתי מקלדת, כי היד שלי רועדת ככה או ככה.
אבל זו משימה קשה. אני מחליטה להתחיל בשאלה, או אולי כמה, ולראות לאן זה מתקדם מכאן.
אז- מה יש אחרי המוות?
אחת התעלומות שלא פיצח האדם. קל להבין למה – אין אדם חי שמת ונשאר חי לספר על כך. אז אנחנו מדמיינים. גלגול נשמות. גן עדן. רוחות רפאים. מלאכים. גיהנום.
מהו מוות בכלל?
ההסבר הראשון שעולה לי בראש הוא הרגע בו אדם- או, לצורך העניין, יצור כלשהו- מפסיק לנשום, והלב שלו מפסיק לפעום, ואז הוא לא חי יותר, ואז הוא נקרא מת. לדעתי זה לא מדויק. מה ויקיפדיה אומרת על זה?
״מוות הוא מצב שבו גוף חי חדל לחיות, כלומר חדל לשמר את הסביבה הפנימית שמאפיינת אותו, והופך לגופה.״ בערך אותו הדבר. ההסבר השני שחשבתי עליו הוא התשובה שלי לשורה הבאה שכתובה בויקיפדיה. ״העובדה שאין הגדרה חד-משמעית למושג "חיים" או גוף-חי (אורגניזם) מקשה על הגדרת המושג "מוות". עם זאת, אפשר להגדיר תהליכים מסוימים שמאפיינים יצורים חיים, ואשר הפסקתם מוגדרת לפיכך כ"מוות".״ אה-הא. מפני שמוות הוא בעצם תעלומה. והדבר ממנו מפחדים בני האדם יותר מכל הוא מחוסר הידיעה. חוסר הידיעה מה קורה אחרי המוות הוא שגורם לנו לפחד ממנו. ומהם חיים בלי מוות? ומהו מוות ללא חיים? השניים לא יכולים להתקיים אחד ללא האחר. המורה שלי כתבה בווטאפ הכיתתי: ״אלו החיים, תלמידים. תהנו מהם כמה שאתם יכולים.״ אבל היא בסך הכל בת עשרים וחמש, ומה היא יודעת על מוות? לא, מה היא יודעת על חיים? יותר מזה, מה אני יודעת? כלום. אני בת אדם. אני יכולה רק לשער, ולהמשיך לא לדעת.
לפעמים הסקרנות גוברת עליי, ואני מחכה לרגע בו אמות, כדי שאפתור את התעלומה הזו סוף סוף. אבל אז אני מתחרטת מיד. הלא המוות הולך יד ביד עם המת, המוות פוגע אך ורק בחיים. אלו שנשארים לבדם. אלו שנלקחו מהם יקירי לבם. אלו שמייחלים להצטרף אליהם, ולו לא יסבלו כל כך לרגע.
מה שמוביל אותי לשאלה הבאה. מהו אבל?
כנראה שהוא תגובה כלשהי לאובדן. כיצד הכל נהיה כל כך קטן כשמישהו מת. מוות. איזו מילה.
כי למי אכפת מהמבחן במתמטיקה? ולמי לעזאזל אכפת מפורים? ואני בקושי הכרתי אותה. מה עם המשפחה שלה? חברות שלה? אנשים שהכירו אותה, באמת?
ועכשיו כולם יגידו שהיא היתה כל כך יפה, וכל כך צעירה, ושזה כל כך עצוב. וזה באמת. אבל לה בטוח לא אכפת כבר. ואם היא מסתכלת עליי עכשיו, וקוראת מה שאני כותבת, אז היא בטח צוחקת, ומסכימה איתי או מתנגדת לי בתוקף, כי היא – היא יודעת מה יש אחרי המוות. ואולי היא מרחמת עלינו, שנשארנו פה, מתאבלים. חיים. ואולי קנאה עזה תוקפת אותה, כי החיים בוהקים כל כך בעיני המתים. זה נורא ונפלא גם יחד.
ולוויות? ״לוויות נערכות עבור אלו שחיים.״ הייזל גרייס אמרה. ֿ
הלוואי והיא לא הייתה מתה. הייתי רוצה שהאינסוף שלה יהיה גדול יותר. אולי הייתי מחליפה איתה יותר מילים, ולא רק מסתכלת בה כשהיא רוכבת על האופניים החשמליים שלה ביישוב, והמטפחת מתנופפת על ראשה. או לפני זה, בבית הספר, כשהיא הייתה צוחקת ומחייכת את החיוך הזה שלה.
זה קטע מטומטם כל כך. הרהורים. אשכתב אותו אחר כך, כשהדמעות לא יטשטשו את עיניי.
אולי מחר. אני לא יכולה להפסיק לחשוב שלה כבר לא יהיה כזה.