נחת מתוך החשכה
כמדי לילה כאשר אני מכבה את האור ומכבה את העולם אני נשארת כמה דקות עם העיניים פקוחות. החשכה מלטפת את מצחי כי זהו החלק היחיד מגופי שחשוף מלבד עיניי המציצות החוצה. בתור החשכה שורר שקט כזה שמלבד פעימות לבי איני שומעת דבר. נשימותיי נהיות כבדות מאחת לאחת. העיניים מתרגלות לחושך ואני מתחילה לדמיין דברים. אבל לא לדמיין דברים במוח, במחשבה או ברגש. לא לדמיין דברים כמו איך עבר עליי היום, איך יעבור מחר, ועל מה אני אחלום. אני רואה בעיניי הדמיון נקודות קטנות מרצדות בתוך החשכה. נקודות אדומות וכחולות, ולפעמים גם ירוקות מתווספות אליהן. הן מתאספות לאט לאט בקבוצות של עשרות ומתחילות לרחף במהרה בתנועות ספונטניות בחלל. עיניי עוקבות אחר התנועה וברגע שעזבתי אחיזת ראייה הם נעלמו, וקבוצה חדשה מתאספת. אני רואה את הנקודות האלה לילה לילה, מאז שאני ילדה קטנה. כל חיי אני מנסה להבין מהן ולמה הן מגיעות אליי רק בחשכה, אך בחשכה מסויימת כזו שלא רואים דבר. כמו לשום דבר אחר בחיי, גם לזה אין לי הסבר. אך כאשר זה מסב לי נחת בתוך החשכה האפלה והקרה, לי לא באמת אכפת מה זה יהיה.
תגובות (0)