זאבים- עדיין מתעורר

"…היא היתה נערת הקיץ, יפהפייה. לפעמים הייתי שומע פעמונים בכל פעם שהיא היתה מחייכת. היא אהבה אותי כמו שאני, בלי לשפוט על מעשים קודמים או על העובדה שהייתי שונה ממנה, למרות שלא בהרבה. כשעמדה מול השמש, האור הבהיר היה מעניק לה חזות של מלאכית, כאילו היא מישהי שלא מהעולם הזה.
ואולי בעצם היא באמת לא היתה.
היא התחילה להיעלם לי עוד בחודש שעבר, אני ידעתי את זה, אבל פשוט לא רציתי להודות בכך. לעשות זאת פירושו להודות בעובדה שהיא הולכת להיות זאבה בחודשי החורף ונערה בחודשי הקיץ, ואני עדיין לא הייתי מוכן לקבל את העובדה הזאת. זאת היתה השנה האחרונה שלי, ולא הייתי בטוח בכלל שאני אצליח להשתנות חזרה. היא עבדה כל כך קשה כדי לגרום לי להישאר אנושי, ועכשיו, עד שסוף סוף יכולנו להיות ביחד, אני הולך לאבד אותה לטובת הקור.
היא התחילה להיות הזאבה שהיא מעולם לא היתה.
אם היא לא היתה משתנה היא וודאי היתה מתה. אחרי כל כך הרבה זמן הנוגדנים שהיו בגופה החלו להיעלם, והדבר גרם לזאבה הרדומה שבה לשרוט את דרכה החוצה דרך עורה…"

"שוב את קוראת את הספר הזה?" ווילס התיישב על הספה לצידה וצחק. קאמי היתה כל כך שקועה עד שלקח לה כמה דקות להבין שהוא פונה אליה. היא הסיטה את מבטה מהספר וחיוך קל עלה על שפתיה. "טוב, זה פשוט מצחיק אותי שספרים על אנשי זאב קיימים. אצלם הכל פנטזיה ואגדות, אבל עובדה שאנחנו באמת קיימים." ווילס התבונן בה בשתיקה. מאז שגילתה את סדרת הספרים הזאת, היא שקועה בה יותר – אם כי לא יותר מבניי'תן – מכל דבר אחר.
בדרך כלל היא לא מפגינה התעניינות אובססיבית בדברים, ולכן עכשיו זה גרם לו להיות יותר חשדני כלפיה, מסיבה לא מובנת. הוא דאג לה; הוא פחד שהיא תתחיל לפתח ציפיות למשהו שדילן אולי לא היה מוכן להתחייב אליו- אם כי הסיכוי שזה יקרה הוא קלוש מאוד.
האמת, הוא מעולם לא חשב על קאמי באור הזה, כמישהי שרוצה משפחה וילדים. הוא עצמו חשב כמה פעמים על עתיד בשבילו, להיות לצד מישהי שתאהב אותו, ואולי אפילו כמה גורים קטנים משלו, אך מיהר לבטל את המחשבה הזו. הוא לעולם לא יוכל להיכנס לקשר מחייב. הוא יצטרך להסתיר את זהותו, ולא יוכל לספר לה על עברו – כי הרי איזה עבר כבר יש כשרוב חייך אתה זאב? – והוריו, הוא לא יוכל לדבר איתה עליהם מבלי להזכיר את העובדה שלא דיבר איתם כבר תקופה ושברח מהבית.
הכל יהיה מוזר מידי.
וחוץ מזה, הוא לא יוכל להתעלם מהצורך להתחלף. הזאב שבו פשוט ירצה לצאת החוצה, והוא פוחד שאולי הוא לא יצליח לשלוט בעצמו בזמן התהליך. מה אם היא תראה אותו מתחלף ותיבהל, או שהוא יפגע בה בטעות?
יש כל כך הרבה דברים שיכולים להשתבש…
אבל אולי לקאמי זה יהיה יותר קל. כבר יש לה את דילן, וזה דיי ברור שהוא לא מתכוון לתת לאף אחד לקחת אותה ממנו.

"אם היית צריכה להיות דמות אחת מהספר הזה, איזה דמות היית אומרת שהכי מתאימה לך?" היא הטתה את ראשה הצידה והניחה את ידה על סנטרה, מלטפת קלות את קצה אפה – זו היתה תנועת החושבת שלה. "בכנות, אני לא יודעת, אבל אני מרגישה שהתשובה המתבקשת היא 'גרייס'- לשתינו יש כמה נקודות דמיון, קודם כל, שתינו זאבות שיש להן חבר-זאב, שתינו חזקות באופי (גם כזה שלא נראה) ועצמאיות; שתינו אוהבת לעזור לאנשים, גם אם אנחנו לא מכירות אותם; אנחנו מסתדרות בכל מצב, וגם כשנראה שממש קשה, יש לנו עצה או פתרון, שתינו התקבלנו ללהקה בזרועות פתוחות-"
"רגע, התקבלת?" ווילס עצר אותה והביט בה, מבולבל. "חשבתי שאת ודילן הייתם הראשונים בלהקה הזאת…"
קאמי שינתה תנוחה על הספה, אך עדיין לא הסתכלה עליו. "לא בדיוק." הוא הרגיש מנימת קולה שהיא הולכת לספר לו משהו שרק מעטים יודעים. "האמת היא שלפני כן הייתי סתם עוד זאבה נטושה בלי כלום. דילן מצא אותי והוביל אותי אל הלהקה. זה היה המעשה חסד הכי גדול שזכיתי לו אי פעם.
אתה יודע, לפני שבאתי לכאן, היו ב'בית' עוד חבר'ה, וכולם קיבלו אותי למרות שהייתי הנערה היחידה ושלא הסכמתי להתחלף בפניהם. כן, אולי לדילן היה חלק בזה, אבל העיקר פה זה שהם קיבלו אותי באכפתיות ובאמת דאגו לי. במשך שנה שלמה לא יצאתי מה'בית' בכלל, שנה שלמה! הייתי עושה את כל המטלות לבד- מכבסת, מנקה, מבשלת, מסדרת, ובתמורה כל מי שהיה פה תמך בי. הם חסכו כסף כדי לקנות מחשב שדרכו אוכל להזמין בגדים ודברים אישיים, קנו אוכל מסוים שביקשתי, מתנות; דילן ידע, הוא הבין את המצוקה שלי מהעולם החיצוני, ולכן היה לי כל כך קל איתו, אבל השאר היו נחמדים אליי למרות שלא ידעו דבר. הם הבינו, בעזרתו של דילן, אבל לא דחקו ושאלו." קאמי הסיטה את מבטה חזרה אל ווילס, שעד עכשיו התבונן בה בשתיקה וניסה להבין מדוע היא מספרת לו את כל זה; לא שהוא התלונן או משהו, זה פשוט היה רגע מאוד פתוח ואינטימי והוא לא היה רגיל לרגעים האלה שלהם יחד.
"אז אני מניח שאני חצי גרייס, חצי קול." הוא אמר, מנסה להיזכר בכל הפרטים ששמע ממנה על הדמויות עד כה. "במובן מסוים אני גם התקבלתי ללהקה. עברתי דרך ארוכה עד שבכלל הצלחתי להתחלף, ובסוף עשיתי זאת, בזכותך. היחס שקיבלתי לא היה קל תחילה, במיוחד בגלל שדילן סימן אותי כפוטנציאל להפרדה ביניכם, אבל אני חושב שהצלחתי להשתלב בצורה מעולה, אפילו לזכות באמונו. אולי אני פשוט עדיין מתעורר ומחפש בכל יום את המקום שלי, ולא מתוך פחד לאבד אותו, אלא מתוך רצון לדעת שאני באמת נמצא במקום הנכון, עם האנשים הנכונים ועושה את הדבר הנכון."
הוא סיים את דבריו עם הרגשה של פורקן, כאילו כל זה היה פשוט צריך להיאמר, ועכשיו נטל ירד מליבו. לאט לאט הוא קם מספה, שלף את הספר מידיה של קאמי והניח אותו בעדינות על שידת הספרים שהיתה ליד. הוא הושיט לה את ידו כדי שתקום ולחש לה באוזן שכבר הגיע הזמן לישון, שהיא קראה מספיק, וליווה אותה אל חדרה.