אנורקסיה

נעמדת על המשקל,
רואה בכל דבר פגם.
כולם משקרים והמראה רק הצודקת.
100 קלוריות ביום זה ניראה לי מלא,
הרופאים אומרים שהאנורקסיה מחמירה.
אבל אני שמנה מידי כדי להיות אנורקסית.
החיים שלי כבר לא שלמים,
האובססיה על האוכל ממשיכה,
נדמה כי יש לי טראומה מאוכל.
הבית חולים לא עוזרים,
והזונדה כל סוף שבוע עושה לי נמק באף.
מצטערת על זה שאני בחיים,
ואומרים לי לחשוב על מה שיהיה,
לא אכפת לי כבר כי זה לא משנה,
העיקר למות רזה,
שיזכרו אותי בתור ילדה יפה.
שוב מוציאה את הפחד על האסלה.
זה לא קשור למודל היופי, זה לא קשור לאופנה,
זה קשור לעצמי, הילדה השמנה.
אמא כואבת, אבא מאוכזב, האחים לא מבינים לאן נעלמת אני כל הזמן.
החיים שלי קשים, האשפוזים מדברים בפני עצמם,
משתדלת לא לאכול,
להרגיש את תחושת הרעב עושה לי טוב,
עושה לי הרגשה של שליטה.
אמא אומרת לי להיות חזקה,
ושאר המשפחה אומרת שהרסתי אותם וזה רק עושה לי עוד רגשות אשם.
אף אחד לא יבין, גם לא הפסיכיאטרים.
אז מה אם למדתם את זה שנים?
אני למדתי את זה כל החיים.