איך זה מרגיש? ~4~

לא עבר יום אחד מאז אותו מקרה שבו לא הלכתי לחנות הגבינות בתקווה נואשת ממש לראות שוב את מרכז יקומי החדש. אפילו גררתי לשם פעם אחת את אפרודיטה ופעמיים את ג׳וני. תקוותי התנפצה בכל יום כשראיתי מאחורי הדלפק אישה מלאה במותניים, עם שיער כתום מקורזל ועיניים קטנות. נשברתי כל פעם מחדש כשעיניי קלטו את אותה אישה. התאפקתי בכל מאודי לא להתקפל על הרצפה ולתלוש את שערות ראשי מרוב תסכול וגעגועים, גם אליו וגם ליכולת להרגיש. חשתי שלאט לאט כל חיי מתחילים להסתובב סביב אותה חנות. כל ראש מתולתל ושחור שראיתי הקפיץ את לבי וגרם לשארית של תחושה בגופי לחזור. אבל אותו לא ראיתי. שחזרתי בראשי יותר מאלף פעמים את המפגש בנינו. את תווי פניו. הכל. 
בפעם השלישית שהלכתי עם ג׳וני לחנות הגבינות בתירוץ שנעבור שם לקנות קצת גבינות שנאכל עם טוסטים בזמן שנלמד למבחן בביולוגיה, הוא כבר הבין שמשהו לא תקין. המחשבה לספר לו או לאפרודיטה או לשאנון ניקרה בי והחלה לפעור בתוכי חללים קטנים. אבל התאפקתי. לא רציתי להסתכן גם בסיכוי הכי קטן שהעניין ידלוף לקובעים העליונים כי לא ידעתי כלום על מה שקורה ביני לבינו, שאפילו את שמו אני לא יודעת, אבל הוא מילא בנוכחותו את חיי. 
״מצטערת,״ אמרתי לג׳וני, ״אני לא יכולה לחכות שייבאו איזו גבינה חדשה מארץ נידחת, שמעתי שהיא ממש טובה.״ חייכתי אליו בתקווה שיבלע את זה. הוא נראה כאילו הוא מתקשה בבליעה, אבל בולע בכוח למעני. 
אחרי שלמדנו שעות למבחן הזה, שיערך בשבוע הבא, אמא אמרה לי שסבתא הזמינה אותי אליה מחר. אמרתי לעצמי שזה טוב. הדרך לבית של סבתא לא עוברת ליד חנות הגבינות, אלא בכיוון השני של העיר. החלטתי שהיום אני לא אלך לשם. ׳אני נעשית אובססיבית לגמרי,׳ חשבתי לעצמי, ׳אני חייבת לשכוח ממנו!׳ 

״סבתא!״ קראתי כילדה קטנה ורצתי אל בין זרועותיה של סבתי היחידה. בעצם, יש לי עוד סבתא, אבל היא פשוט… לא אוהבת אותי. זו הסבתא מצד אבא. פשוט, לאבא יש המון אחים, אז לסבתא יש המון נכדים, והיא מעדיפה את כולם על פני. אפילו אמא ואבא מסכימים. הקשר שלי איתה גם אף פעם לא היה מיוחד ועמוק כמו הקשר עם סבתא מצד אמא. אני פשוט אוהבת אותה יותר מכל דבר אחר. אמא היא גם בת יחידה, ואני בת יחידה, והנכדה היחידה של סבתא, אז כל האהבה שלה מופנית אלי. 
המון פעמים שאלו אותי אם לא מפריע לי להיות בת יחידה. נתתי להם שלל סיבות, וסבתא היא אחת מהן. חוץ ממנה, גם כל האהבה ותשומת הלב של ההורים שלי הולכים רק אלי, וחברים לא חסרים לי, אני אף פעם לא מרגישה בודדה. אמא ילדה אותי בגיל מאוחר יחסית, כי זה מה שהתאים לה ולאבא, ואז, גם אם רצו עוד ילד אמא הייתה מבוגרת מדי בשביל עוד לידה. זה מה שיצא, ואלו הם חיי.
״אז, מה חדש בחייך הסוערים?״ שאלה סבתא בחיוך שקימט את העור מסביב עיניה והקפיץ את תלתליה הג׳ינג׳יים מצד לצד בזמן שישבנו על ספת העור השחורה בדירתה הקטנה. היא גרה עם סבא, שעדיין עבד והיה באותו זמן בעבודה. אני אוהבת להיות בדירה שלהם. לרבוץ על ספת העור מול הטלוויזיה בין זרועותיה של סבתא כשריח הבישולים של סבא וקרקוש הסירים מגיעים אלינו מהמטבח שפתוח אל הסלון וגורם לבטננו לקרקר ברעב, ואז אנחנו מתיישבים שלושתנו סביב השולחן הקטן שבין המטבח לסלון וטורפים את האוכל של סבא. או שאני וסבתא יושבות בחדר המחשב על הרצפה עם השטיח הקטן ליד ספת הברזל שנפתחת למיטה ומרכיבות פאזל של 500, 1000 או 2000 חלקים. או שאנחנו בחדר השינה של סבתא עם המיטה הגדולה והמצעים הסגולים במרכזה ושידה עם טלוויזיה קטנה ממול, מוציאות שמלות מהארון הגדול שמשמאל למיטה ומודדות אותן יחד.
״אין הרבה חדש,״ עניתי לה, ״שבוע הבא יש לי מבחן בביולוגיה, ואתמול למדתי ביחד עם ג׳וני.״ אבל סבתא הכירה אותי פשוט יותר מדיי טוב. היא נעצה את עיניה הירוקות עמוק בתוך עיני האדמדמות. 
״בחייך,״ אמרה בליווי תנועת יד, ״שפכי, מה שזה לא יהיה.״ שתקתי. מוחי קדח מרוב התחבטות בשאלה האם לספר. לבסוף הסתכלתי על סבתא. היא האדם הכי קרוב אלי בעולם. היא לעולם לא תרוץ לקובעים העליונים. 
וכך סיפרתי לה הכל, מההתחלה ועד הסוף, בלי לדלג על שום הבעת פנים ושום רגש או מחשבה שחלפו בתוכי. 
״וואו!״ קראה סבתא במחיאת כף אחת ועיניים נוצצות, ״את יודעת מה זה אומר!״ היא אמרה, ולא בשאלה. לא היה לי מושג מה זה אומר, ואמרתי לה את זה. 
״מה, לא מלמדים אתכם על הדרך שבה אנחנו מוצאים זוגיות?״ היא שאלה בפליאה, ״את לא יודעת על זה דבר?״ נענעתי בראשי לשלילה. 
״אני לא מאמינה,״ מלמלה בתנודת ראש, ״הייתי בטוחה שאת כבר יודעת על זה הכל, הרי אני ידעתי עוד לפני שעליתי לכיתה א׳… כמובן שהקובעים העליונים הכניסו לתוקף קצת לפני שנולדת כל מיני חוקים משונים, אבל לא ידעתי שזה אחד מהם!״ 
״סבתא, אולי תסבירי לי? מה העובדה שאני יכולה להרגיש אותו אומרת?״ 
״איך את חושבת שאני וסבא הכרנו?״ היא שאלה בהרמת גבות, ״אף פעם לא שמעת את הסיפור נכון? או איך אמא שלך הכירה את אבא שלך?״ 
״האמת שאף פעם לא שאלתי.״ 
״כשאני הכרתי את סבא הייתי אולי בת עשרים, לא יותר. הלכתי ללמוד באוניברסיטה. בדרך להרצאה על נשים ביקום עברתי באחד המסדרונים העמוסים של המתחם. עברתי על פני עשרות אנשים, ופתאום הרגשתי משהו מתחכך בי. זאת אומרת, הרגשתי,״ בנקודה זו היא עצרה והדגישה את המילה, ״ממש הרגשתי יד של מישהו מתחככת בי ומסיטה אותי מעט הצידה מדרכי. ומיד ידעתי מה זה אומר.״ 
״מה זה אומר?״ נעצתי את עצבעותי בירכה והשתגעתי מהסקרנות. 
״ידעתי שמצאתי את בן הזוג שלי לחיים.״ 
״זה מה שזה אומר?״ לא האמנתי. איך לא ידעתי על כך מעולם? סערת רגשות החלה לשצוף בי. סבתא המשיכה לספר. 
״אחרי שהרגשתי את המגע הסתובבתי אחורה וראיתי רק המון אנשים שהולכים לכיוון כיתותיהם, אף אחד לא מסתכל לאחור. שבועות אחר כך הסתובבתי הלוך ושוב באותו מסדרון, עד שהרגשתי שוב את ההרגשה הנפלאה ביותר מעולם. מיד הסתובבתי ותפסתי את היד שהתחככתי בה. לפי הפרצוף שהיה לסבא שלך, הבנתי שגם הוא הרגיש. ואז, בלי היסוסים, פשוט נצמדתי אליו ונישקתי אותו על השפתיים, באמצע המסדרון הכי עמוס באוניברסיטה. זאת הרגשה שלא אוכל לתאר לעולם.״ 
״וואו!״ הייתי נפעמת מהסיפור ששמעתי, ועוד יותר נפעמת מהמשמעות של מה שגיליתי עכשיו. בגלל זה אני לא יכולה להפסיק לחשוב על אותו אחד. מסתבר שמצאתי את בן הזוג שלי לכל חיי. 
״ואיך אמא פגשה את אבא?״ לא יכולתי להתאפק מרוב סקרנות ורצון לדעת עוד. 
״אמא שלך הייתה בגילך לדעתי. היא כלכך רצתה כבר להרגיש את ההרגשה הזאת, למצוא את האחד. היא הלכה ברחובות בידיים מושטות מעט ימים שלמים, שבועות וחודשים, עד שהיא הרגישה את בטנו של אבא שלך, וזה פשוט קרה,״ היא חייכה אלי. 
״את חושבת שהוציאו מחוץ לחוק את הזכות לדעת את כל זה?״ שאלתי אותה. 
״לקובעים העליונים תמיד היה שיגעון עם כדור הארץ, את יודעת,״ אמרה תוך כדי שהלכה לחדר המחשב והתיישבה על הכסא, כנראה כדי לברר את העניין, ואני הלכתי אחריה, ״אני לא אתפלא אם עשו את זה, בגלל שלא כך בני האדם מתאהבים.״ היא הקלידה במנוע החיפוש ׳תקנון כוכב שרמון המעודכן׳ ונכנסה לאתר הראשון ברשימת התוצאות. 
״כן,״ אמרה וסימנה את השורה שבה היה מפורט על האיסור שחל על הדור הצעיר לדעת את דרכי האמירים להתאהב. 
״לא ייאמן,״ אמרה סבתא, ״פשוט לא ייאמן. את יודעת מה אני חושבת על הקובעים העליונים,״ היא פנתה אלי, ״אני כלל לא מתחרטת שסיפרתי לך. רק אל תספרי לאף אחד. אפילו לא להורים שלך. אם תספרי ליותר מדי אנשים, הקובעים העליונים יעלו על זה בסופו של דבר ויחשבו שמתפתחת כנופיה נגדם. חפשי את הבחור ההוא, אל תפסיקי ללכת לחנות הגבינות. כשתמצאי אותו, אל תתני לו להתחמק, וספרי לו את מה שאמרתי לך, שנועדתם להיות ביחד.״ 
הבטחתי לה שכך אעשה בדיוק לפני שסבא נכנס ואני עזבתי כשמחשבות, תקוות וחלומות לא מפסיקים להתרוצץ במוחי ולחבוט בצידי גולגולתי.