רשימת החלומות

פתיחה:
למרות השמש הצוחקת במרומים, רעדתי מקור. צעדתי במסדרונות הרועשים והעמוסים של חטיבת הביניים ביום הראשון של כיתה ז' וכל מה שיכלתי לשמוע היה לבי הפועם. ביד שמאל גירדתי בעצבנות את הרצועה שהשתלשלה מהילקוט שלי ואת יד ימין תחבתי בכיס הסווטשרט שלי, שם טמנתי עיפרון מחודד וחד במיוחד, למקרה הצורך. "תסלחי לי," פניתי בהיסוס לאחת מהבנות הגבוהות שצעדו לאורך המסדרון כאילו הן בתצוגת אופנה. ידעתי שאם אני פונה לילדה כזאת, אני כנראה ממש אובדת עצות. בלית ברירה הילדה התכופפה אליי בזלזול כשילקוטה האופנתי תלוי לה ברישול על כתף אחת. "את יודעת איפה נמצאת כיתה ז'2?" מלמלתי. "דברי יותר חזק, ממי, את לא אילמת" היא זרקה תוך שהיא לועסת מסטיק. נאנחתי וחזרתי על דברי, הפעם בקול רם יותר: "את יודעת איפה נמצאת כיתה ז'2?" הילדה חייכה בלגלוג ואמרה: "זאת כיתה של חנונים. נראה שתתאימי לשם." אמרה והלכה. "תודה רבה לך." סיננתי אחריה, "אני בטוחה שהכיתה שלך כיתה מדהימה." גלגלתי את עיני והתכוונתי ללכת משם, אך לפתע נשמע קול מאחורי: "צריכה עזרה?". הסתובבתי במהירות, מוכנה לשלוף את הנשק- עיפרון שלי מהכיס, אך לבסוף חייכתי למראה הילדה עם הצמות המקפצות, הפרחים בכיסים והרולרים הכחולים עם הכנפיים הלבנות שהדביקה אליהם בקיץ שעבר. רוני עמדה מולי וחייכה חיוך ענקי.
פרק ראשון: רוני ואני
לרוני יש שיער ארוך, גלי וזהוב שהיא קולעת לשתי צמות. לי יש שיער חום, חלק ומשעמם שגזרתי לתספורת קארה מאוד לא סימטרית עם מספריים בסוף כיתה ה' כי נמאס לי להסתרק. (אל תדאגו, אבא שלי כבר יצא מההלם. אמא עדיין לא).
לרוני יש אמא ושלושה אחים קטנים. אמא שלה מאוד נחמדה, אבל היא עובדת בשתי מסרות המון שעות ולכן היא אף פעם לא בבית, אז רוני תמיד מטפלת באחיה, דואגת להם ושרה להם שירים. לי יש שני הורים ואח גדול, ואנחנו כל הזמן מרביצים אחת לשני.
רוני מוכשרת בכל מה שהיא עושה. אני, מצדי, יכולה להמשיך לחלום. כשהיינו בכיתה א' התחלנו ללמוד גיטרה אצל המורה למוסיקה של בית הספר היסודי. בהתחלה קיימו לנו מבחני קבלה, כדי לראות למי באמת כדאי ללמוד גיטרה ולמי לנסות חוג אחרת, תמיד יש מקום בנבחרת הכדורגל של הבנות. אני לא עברתי את מבחן הקבלה, בגלל יכולות הקורדינציה האיומות שלי, ואילו רוני הייתה כל כך טובה, שאפילו המליצו לה להתקדם לנבל. אז עכשיו, כל אחר צהריים היא מבלה במרכז המוסיקה, מופיעה בקונצרטים, מנגנת בתזמורת ומשמחת את כל מי ששומע אותה. היא מתאמנת בנגינה ארבע שעות בכל יום. וזה לא הכל, כי יש לה עוד כישרונות. היא מציירת מדהים, שרה כל יום כל היום, היא יודעת להחליק על קרח(אך בחיי היום- יום מסתפקת בנעלי "רולר- בליידס"), היא רצה יותר מהר מכולנו וכל היסודי היא הייתה הראשונה בכיתתנו בציונים, אבל מה שהיא הכי אוהבת לעשות, זה לכתוב סיפורים. רוני כותבת מדהים. יש לה דמיון מפותח ועשיר והיא יודעת לתאר כל דבר כל כך טוב, שאפשר להבין מכתיבתה בדיוק למה היא מתכוונת. רוני יודעת לכתוב יפה ורגוע, וגם מותח ומפחיד ומצחיק. אני, וכל חבריה, נהנים מאוד לקרוא את הסיפורים שלה, ובכל פעם שהיא גומרת אחד אנחנו מצפים בכיליון עיניים להמשך. אולם, רוני מעולם לא הספיקה לכתוב ספר שלם. היא תמיד מתחילה, אך לפני שהיא מסיימת עולה בראשה רעיון חדש, מספיק טוב בכדי לנטוש את הסיפור הקודם ולהתחיל להשקיע בו. כנראה גם מפאת חוסר הזמן שלה, הרי עם כל התחביבים והכישרונות שכבר מזמן הפכו למקצועות, לרוני אין שנייה אחת לנשום. לעיתים היא נאנחת מעל הדפים והמחברות המלאים עד אפס מקום בכתב ידה הכחול והמסודר ובכל אנחה כזאת מעיפה כמה דפים. הדפים מתעופפים להם כאילו על כנפי פרפרים שקופות ודקיקות, ממש כמו פרפרים יפהפיים, עד שנוחתים ברכות על הרצפה. תמיד אז אני מביטה בחברתי, מצפה שהיא תקום להרים אותם, ותמיד נראה שהיא בכלל לא שמה לב, כי היא רק ממשיכה למלא בכתב ידה העדין דפים נוספים. לעיתים היא מתלוננת באזני על שיעורי הבית, על הזמן שאין לה ועל כמות בלתי מבוטלת של קונצרטים שנקבעים לה בשבוע, אבל אני לא מבינה איך היא יכולה להיות עצובה, הלוואי שלי היו כל כך הרבה כישרונות. לפעמים העניין הזה קצת צובט לי בלב. שלא תבינו לא נכון, אני לא מקנאת ברוני, רק טיפה עצוב לי שאני לא כזאת מוצלחת, כמוה. אי אפשר ממש לקנא ברוני. היא כל כך נחמדה אל כולם, וצנועה. אפילו שהיא יותר טובה מרוב מי שאני מכירה בהכל, היא תמיד נותנת לכולם מחמאות, וזה לא בגלל שהיא חנפנית, ההפך הוא הנכון- היא אומרת לכל אחד את האמת, את מה שהיא באמת חושבת עליו. והיא תמיד מוצאת את הדברים הטובים בכל אחד ואחת. זה מאוד מחמיא לשמוע דברים טובים מילדה כזאת, כמו רוני, תאמינו לי. רוני ואני חברות מאוד טובות מאז שאני זוכרת את עצמי. הלכנו יחד לגן, נפרדנו לשנה, חזרנו יחד לגן חובה ועלינו יחד לכיתה א', לאותה כיתה. ועכשיו אנחנו עולות יחד לכיתה ז', ואנחנו בדרכנו ל-ז'2, כיתת מוסיקה ואמנויות שרוני הולכת ללמוד בה ולהצטיין, ואני הולכת להצטרף אליה כדי להיות עם רוני באותה כיתה, בלי ללמוד לנגן, או לצייר או לעשות עוד משהו מעבר ללנסות לקבל במתמטיקה מעל שבעים.
"איך את יודעת את הדרך לכיתה?" שאלתי את רוני בתמיהה בשעה שהחליקה על הסקטים שלה לאורך המסדרון ואני נגררת אחריה.
רוני עצרה את גלגליה, הסתובבה אליי וחייכה. היא הצביעה על שלט גדול בצבע צהוב זוהר, מסוג הצבעים שקשה לפספס, שהיה כתוב עליו: "לכיתה ז'2" עם חץ ימינה, ואני הרגשתי נורא מטומטמת. רוני הבחינה מיד שאני נבוכה, צחקה צחוק מתגלגל, הדביקה בו גם אותי ופתאום כל העוברים והשבים במסדרון התפקעו מצחוק. אני אפילו לא בטוחה אם הם הבינו מה כל כך מצחיק. אבל כל העיקובים הללו גרמו לנו לאחר.
רוני צברה תאוצה על הרולרים שלה ואני הייתי צריכה ממש לרוץ כדי להשיג אותה. השלט הצהוב הזוהר הוביל אותנו אל גרם מדרגות. רוני דחפה את גלגליה בקול "קליק" קטן אל סוליות הנעליים שלה וטיפסה ללא היסוס אל הקומה למעלה, כאילו כבר עשתה את הדרך הזאת אלפי פעמים, ואני, למרבה הצער, עליתי אחריה. ואז, מראשית גרם המדרגות, כבר יכולנו להבחין בדלת אפורה ומפחידה עם משקוף נמוך, שעליה כתוב: "ז'2". למרות כל הרמזים הכבדים, בכל זאת התפללתי בליבי שזאת לא הכיתה שלנו. אני יודעת שדלתות אינן יכולות לדבר, אך בכל זאת היה נדמה לי שהדלת מתחננת אלי ואל רוני: "תברחו כל עוד אתן יכולות". כנראה שרוני לא בדיוק הבינה את כוונתה של הדלת, או שהיא סתם לא בקיאה ב"דלתית מדוברת", כי היא פשוט פסעה צעדים בטוחים אל הכיתה, גלגלי הרולרים המקופלים שלה מקרקשים על הרצפה עם כל צעד. לעומת זאת, אני, שקלתי בשיא הרצינות לחזור על צעדי ולברוח מהמקום הזר והמאיים הזה. אך בדיוק כשעמדתי להסתובב ולברוח, רוני, שכבר עמדה ממש ליד הדלת, הסתובבה אלי פתאום ושאלה: "את באה?".
נשמתי עמוק. "כן."
וכך עמדנו שתינו, רוני ואני, אל מול הדלת המפחידה שבקצה המסדרון.
רוני קראה שוב את השלט שעל הדלת ואז פנתה אליי. "את פוחדת?".
"כן," גמגמתי, "כלומר, לא, כלומר…"
"אני ממש מפחדת." הודתה רוני. "אולי יותר נכון לומר… 'חוששת'."
"גם אני," הסכמתי איתה, "כל כך הרבה דברים יכולים להשתבש…"
"הלימודים היו קשים,"
"יהיו מורים לא נחמדים,"
"לא יהיה לי זמן לנגן,"
"לא יהיו לי חברים."
"אבל יש גם כמה דברים טובים בבית ספר חדש," אמרה רוני וחיוך אופטימי התפשט על פניה.
"החומר קשה, אבל מעניין,"
"יהיו מורים לא נחמדים ויהיו מורים לחיים,"
"נהיה בכיתת אמנויות, שעות מוסיקה יהיו חלק מהמערכת שלנו!"
"אני אכיר המון חברים חדשים…"
חייכתי אל רוני בחזרה.
"ולמקרה הכי גרוע- יש לי אצבעות של נבלנית, אני יודעת להרביץ."
"ולי יש עיפרון," ציינתי והצגתי בפניה את החוד המאיים.
"עד כמה הוא קטלני?" היא שאלה בהתלהבות ואני הראיתי לה את הפלסטר על אגודל שמאל שלי.
"מגניב באופן מעורר השראה."
ואני חייכתי מאוזן לאוזן כי רוני שמש חושבת שהרעיון שלי הוא מגניב באופן מעורר השראה.
"את מוכנה?" היא שאלה לבסוף.
"עכשיו כן."
רוני לפתה את ידית הדלת בחזקה וראיתי שהיד שלה רועדת, אז אחזתי גם אני בידית.
"אל תשכחי להיכנס ברגל ימין," היא הזכירה ואני צחקתי.
"כמו שנכנסנו לבית הספר היסודי בתחילת כיתה א'…"
רוני נשמה עמוק. "שלוש,"
נשמתי עמוק גם אני.
"ארבע-"
זהו- זה, אין כבר דרך חזרה.
"ו-"
אני ורוני משכנו את הדלת בדיוק כשהצלצול נשמע ונכנסו לכיתה, מוכנות להתחיל את שלושת השנים שלנו בחטיבת הביניים.