כתיבה, הרגל או אהבה מכורה?

אני שאלתי את עצמי היום, מדוע אני אוהב ללמוד. לא יכולתי לענות לשאלה זו, משום שלא ניתן לענות על השאלה שמקורה בשורש הנפש של האדם, קרי מדוע שוקולד מתוק ולימון חמוץ. ולמה לחלק מהאנשים הדבר הפוך. לכאורה אנו יכולים לטעון שהטעם הוא יחסי בין הבריות, ברם אני סובר שלא כך. אני כהרגליי לומד עם חברים למבחן, הם מבקשים ממני עזרה ואני בשמחתי הרבה מקנה להם את האפשרות הזאת. לעיתים התרגול הרב לא מהנה ואף משעמם עד מאוד, ולמרות זאת אני נהנה ללמוד בחברת חברים שמקנים לי את זמנם- את ליבם ומלוא ריכוזם כלפיי. אנוכי מלא חדווה בלהקנות להם ידע וחשיבה מעבר למה שביקשו, משום שזוהי כמיהת לבי, להעביר הלאה את נרטיב לבי ומחשבתי.

ולמה, למה אני אוהב לחשוב? פילוסופיה היא אמנות המחשבה, היא כמיהה למציאת המשמעות בריק, ליצור הכל מכלום, ליצור תמיד בעולם הלעולם לא. כולנו נוטים לחשוב, כולנו, אך רק חלקנו ממשיכים את החשיבה לרמה מופתית. ועדיין ראיתי מזוגג וחד , שמעתי רם וחריש, הרגשתי את מה שלא ניתן להבין, העין שלנו לא קולטת את רובד הנפש, רק לבנו. האוזן לא שומעת את רגשות האחר, רק לבנו. ידינו לא מרגישה את החום הבא מנדיבותם של אחרים, רק לבנו. ולכן אנחנו תלויים ברגש, תלויים בחשיבה הפילוסופית. הנרטיב שלי היא שלכל אדם ואישה יש חשיבה מופתית, לכל אחד ואחת יש יכולת שמייחדת את עצמו, ורק הוא או היא יכולים לפצח את היכולת עד להישגים היפיחו על כל האנושות תקווה ומטרה מכוננת.

ואכן, אני אוהב לכתוב. אנוכי כותב בהרגשה מרוננת, כל אות , כל פסיק, כל סימן שאני משריר לטקסט נותן לי, לכותב, אפשרות להבין מעבר את הרגשות שלי. נרקיס הוא פרח יפה, נרקיסיזם הוא מונח מכוער. ולמרות הכל שניהם מבטאים את אותו היופי, אהבה עצמית, כדי לאהוב בני אדם אחרים עלינו דבר ראשון לאהוב את עצמנו. אהבה מוקנית לאחרים אם אנו, עצמנו, מקנים אהבה לעצמנו. לדידי, אהבה אפלטונית היא אהבה הזכה ביותר. אהבה נטולת היבט מיני ופיזי המתמקדת בנפש ובחוכמתו של האדם שמולנו, משריש בתוך עצמנו שינוי מסוים, שינוי רב וגדוש. בכך שנרגיש את האהבה הכנה וחסרת גבולות של האחר כך אנו מתפתחים כיצור חי וחושב, משמע שאנו מפתחים ללבנו קיבולת לרגשות, קיבולת לחשיבה. או שנתעלם מכך ונתמקד באהבה פיזית וחומרית אשר במילא נחלשת במרוצות הזמן ולעיתים רבות היא נחלת הנעורים. זו הסיבה, זו מצוות לבי, לכתוב. אני עצמי לא מחכה לאהבה, אני יוצר אהבה, אהבה אישית משלי, כתיבה.

אנא, אל תחכו לאהבה מהאחר. אהבו את עצמכם, תסתכלו במראה כל יום וחייכו. תנו ללבכם להרפות את שריריכם, הנחו את גופכם לרוגע לבכם, רננו עתה! והאם תשאירו את הלב חסר מענה? האם תתנו לרגע לחלוף בלי ששמחתם עבורו? העתיד בא והנכם עדים אליו עם ידיים ריקות?