על החיים ועל בחירות.

אל תחשבי על חייך כמשהו עצוב, נדחק, זר או כואב. חשבי על הבצורת הקשה שנאלצו לעבור אנשים שלא הכרת, כאלה שמתו מחוסר מים, צורך בסיסי, שככול שחלפו הימים, והשנים, נעלם. חשבי על החורף הקשה שפוקד אנשים חסרי בית, כאלו שבחלוף הזמן מתים, לא שורדים עד בואו של האביב, מתנדפים כשהרוח מצליפה בנשיפה אילמת. חשבי על כך, חשבי על הכול בצורה של הכרת תודה ואז תוכלי לראות את חייך באור אחר .
החיים שלנו אינם נמדדים בכמות הפעמים שבכינו או צחקנו. הרי בסוף לא נזכור דבר, כשהאלציימר יכלה את זיכרוננו או כשהנשמה תלך לאיבוד. לא נזכור דבר. לכן, נערה שמגיעה מכפר נידח אינה שונה מנערה שנולדה לאם מלכה. נערה כזאת או כזאת, כולן חולמות כמעט את אותן חלומות. עצב, בדידות, הרגשה שאיננו שייכים לקו כזה או אחר הן רגשות הכרחיים. אדם צריך להיות בחושך כדי להעריך את האור ורק מי שראה את האור יכול להעריך את החושך, בלעדיו אנו כלום.
לכן אל תחשבי על חייך כמשהו עצוב, זכרי שהגלים בים מתנפצים על החוף והקצף מהם לא נשאר, ואחר-כך באים עוד ושוב מתנפצים. זכרי שאנו סך הכול משקל טעויותינו אכזבותינו וחלומותינו, כולם באותו צד. כשאותה נערה מהכפר טועה גם הנערה מכס המלוכה טועה וכשזאתי בוכה ההיא בוכה גם, אותו זמן- מקום אחר. אף אחד לא יודע את זה אבל זה ככה. אף אחד לא יודע מהי הצעקה הגדולה ביותר, זאת שצועקים בקול או זאת האילמת, זאת שאף אחד לא שומע?
אל תבכי יותר מדיי, נערות כמוך יהיו בסדר כי פרפרים נועדו לעוף גם אם אינם שורדים בטבע. את צריכה לדעת מהי בחירתך. לאן את בוחרת לנתב את עצמך, למוות הודאי שלאו דווקא צריך להיקרא "מוות גופני" כיוון שהגוף עדיין כאן אבל משהו בפנים מת, הנשמה. או שאת בוחרת בחיים, שהם קשים מנשוא, לא קלים. אבל אם.. אם ניתנו לך ודאי יש סיבה, הלא כך?
חשבי, חשבי על הכול- אל תמהרי לשכוח כי מי שמנסה לשכוח הוא זה שזוכר יותר טוב מכולם. אל תמהרי לברוח כי מציאות כזאת או אחרת תיבנה לך איפשהו בעולם ואף אחד לא הבטיח שהיא תהיה יותר קלה. חשבי על הכול נערה, ואז .. כשמחשבותייך יגיעו לקיצם תביטי לשמיים ותאמרי תודה. הכרת תודה פשוטה שתספיק לסליחה, לחיבוק ולבחירות נכונות.