“הדרך”

זה עבר הכל נעלם,
הכאב חלף ואפילו סימן לא נשאר.
הייתי בטוחה שיקח לי זמן להרפות מזה,
אך איכשהו הצלחתי להימלט מזה.
זה לקח זמן מסוים אני לא אשקר,
עוד חשבתי שלזה אני אתמכר.
יד רוחנית הגיעה ומשכה,
נתנה לי כלים ופשוט עודדה.
גם בלי מילים ניתן לעודד,
חיוך קטן ברגע כואב מאוד מעודד!
נכון, טעיתי אבל לקום תמיד אפשר,
לפחות עכשיו אני אדע שלשם אני לא אפסע!
הדרך תמיד הייתה נכונה, אך מרוב האבנים והקוצים,
העדפתי לחפש רק את הפרחים.
למרות שלא היה לי הכי קל,
בדרך השנייה ראיתי אנשים שאומרים עליהם היום ז"ל!
אז אולי זה באמת כואב וקשה,
אבל תכלס זה הכי משתלם!
כי בסופו של דבר יש תרופה לפצעים!
"עיקבתא דמשיחא" למה מתכוונים?
אולי זה רמיזה לכך שאוטוטו נצטרך לעוף?
הרי עקב זהו הסוף של הגוף?!
אולי בגלל שאנחנו הרכבת האחרונה?
או שאולי בגלל שאנחנו בתחתית המדרגה?
בוא נאמר שבגלל שעקב דורך על כל הקוצים,
אנחנו ממשיכים להוביל ללא מעצורים!
בזכותנו, בזכותנו וזאת לא גאווה!
בזכותנו, האדם השלם עוד יגיע עם המון אהבה!
בזכותנו, נצליח להוביל את הרכבת לתחנה הבאה!
התחנה שאליה כולם מצפים כ"כ להגיע,
התחנה ששם תחכה לנו מתנה מיוחדת להפתיע!
התחנה שבה הקב"ה ינהל איתנו דו שיח!
התחנה האחרונה ברכבת שהנהג בה הוא המשיח!