קטע 1
וכאילו שזה מגניב; אשמת הכוכבים עשה לסרטן מה שדמדומים עשה לערפדים. אבל אני מאז שקראתי על דרקולה, בספר צהוב ומתפורר עם ניבים, עם חותמת של ספרייה שנסגרה מזמן, שנאתי ערפדים. ושנאתי את דרקולה. אולי כי הייתי קטן מידי וזה היה מפחיד רצח.
ואז דיכאון נכנס לאופנה, עם סלינדגר שתופס שיפונים, כמה טוב להיות פרח קיר, שלוש עשרה סיבות. וטרוי סיבאן ששר על נעורים וכדורי שימחה עם קול של אפר ועפר (יפה, אני אוהב את השירים)
אבל שנאתי את זה, בטח כי גם פחדתי. כי זה היה שלי ולא רציתי לחלוק את זה עם עוד אלף ספרים סרטים ושירים. עם אף אחד. שמרתי על זה בתוכי, עד שזה התחיל לטפטף ואז כתבתי את זה עמוק בארון. קראתי פעם שמילים הן דמעות שנכתבו ודמעות הן מילים שנשכחו.
ואולי זה אחרת, אולי מילים הם פטריות, תמיד מופיעות אחרי גשם. של דמעות.
פאק. גם הרגשתי כמו דביל, עדיין. בכל הספרים הם ידעו למה, היה להם אויביי-על וחרדות וחלומות.
לי היו דברים קטנים, אנשים, קללות, רגעים סיוטיים. ואותו. תמיד אותו: גיבור-על, אדיב נדיב וחכם. שנאתי אותו ופחדתי רצח. אבל גם לא. גם אהבנו לצחוק ביחד, ורציתי שידע כמה שאני חכם ומתוחכם.
שיעריך אותי.
אבל זה לא חומר מספיק טוב לספר, סרט או שיר. זה עלוב ומעורפל.
ודיכאון שבאופנה, צריך להיות כלכך יפה. עם מחטים וכדורים ורגעים מכוננים. ואנשים שקטים עם עניים עמוקות, שמדברים.
ואני רוצה לשרוף את כל המחברות, לעזאזל מה עם משהו יראה…
תגובות (3)
אכן מחשבה. לא הבנתי כלום על מה מדובר פה. הפסקה הראשונה והשנייה לא נראות לי קשורות בכלל, אבל אתה בטח רואה את הקשר (כי אתה, ובכן, כתבת אותן). איכשהו, אני ממש מסכימה עם הסוף.
*עיניים.
*תגובת ספאם*
אה ולמה "קטע 1"? זו תהיה סדרה של קטעים שאתה כותב?
אולי. פשוט לא מצאתי שם. ואם יש המשך או לא הקטע הזה הוא 1