מילים אחרונות

אני ממשיכה לחשוב עליך, מנסה לדמיין בראשי את פניך, לשמוע את קולך בראשי, להקשיב להגייה של המילים שלך, למבטא שלך, להקשיב לקולך מבטא את שמי, לראות איך עיניך הביטו בי, בחנו אותי, למדו אותי…
ואז אני מרגישה את זה חומק ממני, הזיכרון שלך. לפעמים קשה לי להיזכר בתווי פניך, הפנים שלך מתעוותות במוחי, אני מתקשה לצייר אותך בזיכרונותיי. אולי אני לא זוכרת נכון את הקול שלך. אני מתבלבלת בין הקול שזכרתי לבין הקולות שאני מכירה כרגע בחיי.
זה גורם לי לעצב, למועקה בגופי לאחוז בי ולגרום לי לעצור נשימה, להחסיר פעימה. אני מרגישה אותו משתלט עליי. אני נותנת לו.
אני מוותרת.
אני חושבת על המילים האחרונות ששלחת לי. הן היו כול כך יומיומיות ולא חשובות.
אם הייתי יודעת שזאת הפעם האחרונה, מה הייתי אומרת לך?
מה אתה היית אומר לי?
אני רוצה לעצור אותך, לחזור אחורה בזמן ולעצור אותך.
אני רוצה לשאול אותך איך אני ממשיכה הלאה מכאן? איך אני שוכחת אותך?
איך אני מפסיקה לחשוב מה היה קורה אילו היית חי, אילו היית ממשיך להתקיים בעולם, ממשיך להתקיים בחיים שלי.
איך אני אדע לא להשוות אחרים אליך? איך אמחק את הזיכרון שלך מזיכרונותיי?
ואז אני כועסת עליך על כך שהשארת אותי לבד, שהלכת להילחם בשביל מדינה שתשכח אותך מחר ופגעת בבחורה שתאהב אותך לעד. שהיית אנוכי.
אנוכי כלפיי.
אף פעם לא אנוכי כלפי אחרים.
ובסופו של דבר זה מה שיישאר לי ממך, הזיכרונות. זיכרונות שיתפוגגו ויתעמעמו עם הזמן, משאירים אותי בודדה וכואבת.
וחסרת אונים.
חסרת אונים מול הזיכרון שלך.