גופה של חגמולד

פואטי להחריד, למות בתוך שרשרת נורות צבעונית. מעניין מה השוטרים חשבו, או לין. כולם אמרו שהיא מצאה אותו שם, בבוקר השני של החופש.
אבל לא ניראלי, היינו ביחד בכל היום הראשון, עד חצות, ואז היא הסתלקה, כמו מרחפת בתוך הערפל. הצעיף האדום נגרר אחריה כמו דם. היא הייתה מתקשרת אלי, אני בטוחה. מצד שני יכול להיות שהיא לא עמדה בזה, אני יכולה לראות אותה, עומדת מעל לסבך הנרות וקוראת לרון לקום. היא בטח חשבה שהוא ישן. היא בטח ניסתה לנער אותו. לין לא תוכל לזהות סיוט גם אם מונח לה מתחת לאף, היא פשוט תחשוב שזה חלום ותתעלם מהגוונים השחורים, שלא לדבר על גופה, ולא משנה הריח.
היא לא טיפשה ממש, היא רק תמימה, ומתוקה כמו נסיכה של דיסני; שזה אולי דרך להגיד שהיא טיפשה אבל גם שהיא בן אדם נפלא וטוב.
ובעצם, אם מישהוא כבר היה צריך למצוא גופה ואם המישהוא הזה כבר היה צריך להיות היא, אז איך שזה קרה זה טוב: רון, עם עניים עצומות, עטוף אורות כמו עץ חגמולד, ומת.
אבל גם היא בטח הבינה את זה בסוף, והיא בטח התיישבה לידו אוחזת בשתי כפות ידייה את ידיו, כי זה מה שנסיכות דיסני עושות. היא בטח בכתה קצת בעניים תכולות יפהייפיות, שיער בלונדיני-ורוד ודמעות זכוכית גולשים סביבה כמו מפלים. היא בטח אמרה לו מילים מנחמות והיא בטח הבטיחה לו הבטחות, לעשות דברים מקסימים בשמו, שלא ישכח לעד ולנצח. ורק אז, היא בטח התקשרה למשטרה ולאימא שלה. ובכתה שוב.
ואם שרשרת הנורות הצבעוניות הייתה כבוייה כשמצאה אותו, היא בטח הדליקה אותה, כי זה מה שנסיכות דיסני עושות.
אני יכולה לראות אותה, יושבת קפואה ושקטה ליד גופה מנצנצת כמו אלפי כוכבים.
זה מה שנסיכות דיסני עושות.