כלואים- מבוא.

פתחתי עיניים, ראיתי חדר לא מוכר, קירות בצבע צהבהב, שעליהן היו קורי עכביש והמון אבק וגם היו תלויות תמונות של אנשים שהכרתי; חלקם היו החברים הכי טובים שלי, חלקם היו המשפחה שלי וחלקם סתם מכרים. שמתי לב שעל חלק מהתמונות היה מצוייר עם עט איקסים ועל חלק לא, זה הטריד אותי מאוד. החדר היה מאוד קר, הוא הזכיר לי את הקור מהתקופה שטיילתי בסיביר ולא ראיתי אפילו בו חלון אחד קטן. ניסיתי לרוץ אל הדלת, אבל הרגשתי שהרגליים שלי היו משותקות. בתור אחת שבדרך כלל לוקחת את העניינים לידיים ומצילה את כולם, הרגשתי בפעם הראשונה מאז ילדותי חסרת אונים.

שמעתי צעדים, סגרתי מהר את העיניים, לא ידעתי מי בא ורציתי להבין מה קורה פה. שמעתי שני קולות; קול אחד של גבר, היה לו קול עמוק ומחוספס, הקול השני היה של אישה, הקול היה נשמע גבוה ורך. הם דיברו על משהו שלא כל כך הבנתי, שקשור בעירבוב חומרים מסוכנים. לפתע הרגשתי שאני חייבת להשתעל, האלרגיה שלי התחילה, אם כי אני אלרגית לחתולים ולא ראיתי ולא שמעתי שום חתול בחדר הזה. החזקתי את עצמי כאילו הגורל שלי תלוי בכך, אבל לצערי לא הצלחתי להחזיק את עצמי והשתעלתי. הם שמו לב ישר ושמעתי שהם צועדים לעברי, פתרתי את העיניים וראיתי מחט אדומה גדולה, הם הזריקו לי משהו והתחלתי לראות מטושטש. האמת, אני לא זוכרת שום דבר שקרה עד שפגה ההשפעה.

התעוררתי שוב בחדר המבעית הזה, רק שהפעם היה איקס נוסף על אחת התמונה, הייתה זו התמונה של אחד החברים הכי טובים שלי, ניקולאי. היה גם דם שניתז על הרצפה. התאפקתי לא לבכות, הבנתי מה המשמעות של האיקס הזה, קלטתי שהדם שייך לחבר ממש טוב שלי, זה שתמיד דאג לי והיה לצידי והיה החבר שסיפרתי לו הכל, הצחיק אותי שהייתי עצובה וגרם לי להרגיש נאהבת, אפילו שלא אהבתי אותו, רק חיבבתי אותו כידיד. לא יכלתי לדמיין שהוא מת ואז שמתי לב שגם על התמונה שלי היה איקס ואני חיה, הבנתי שטעיתי כל הזמן הזה ואז בכיתי, אבל הפעם מאושר שהוא חי, לא היה אכפת לי כבר שאני במקום המסריח הזה, העיקר שהוא חי, שהוא נושם, שאולי יש לו סיכוי להנצל מהחור המסריח הזה, כי אם הוא לא מת זה אומר שהם פשוט תפסו אותו. אך עדיין דבר אחד קטן לא הבנתי, של מי הדם הזה? זו תעלומה שהייתי חייבת לפצח, לפני שיקרה אסון רע ומר.