דמעות מזהב- פרק 32

אני נכנסת לבית הספר, תחושה מוזרה מלווה אותי.
תחושה מעיקה, בכל בית הספר יש תחושה מעיקה. כמו עננה שמסתובבת מעליי מהרגע שנכסתי לבית הספר.
מאחר ואני צריכה להשלים שעות על זה שהחסרתי במשך חודשים ארוכים, אני מגיעה בשעת אפס למרות שאני צריכה מתחילה ללמד רק בשעה השלישית.
אני הולכת למשרד שלי, לא הייתי בו חודשים, אני מקווה שמישהו לא השתלט עליו, אני אוהבת אותו.
אני פותחת את הדלת באיטיות, מופתעת לגלות שמישהו יושבת בכסא שלי, גבו מופנה אליי.
"שלום פרופסור" הוא מסתובב אליי.
"וויל?" אני תוהה.
אני מניחה את התיק שלי על הכסא בצידו השני של השולחן.
וויל מתגלגל עם הכסא בחדר, אני מתיישבת על הספה בכבדות.
"אתה עוקב אחריי?" אני שואלת.
"תנחשי מי הבוס החדש שלך" הוא אומר ומחייך.
"אוי לא" אני עונה ומחייכת אליו חזרה.
בתקופת האוניברסיטה, הייתי גרה במעונות.
הייתי גרה בקצה של מעונות הבנות, ממש ליד המדרגות.
והוא היה גר קומה מעליי, גם בקצה, במעונות של הבנים.
לילה אחד הוא עשה כל כך רעש, ניגן בגיטרה חשמלית, ואני בסך הכל ניסיתי ללמוד למבחן בפסיכולוגיה.
עליתי אליו, לנזוף בו ולבקש ממנו להפסיק.
הוא הפסיק רק לאחר שביקשתי ממנו 3 פעמים, ברדקיסט.
ובבוקר שאחרי זה גיליתי שאני והברדקיסט לוקחים את אותם הקורסים.
והתחלנו ללמוד לבחנים ביחד, להשלים חומר אחד לשני, הוא הפך להיות החבר הכי טוב שלי.
אירוני, קיטשי, אבל אלה החיים.
אחרי כמעט שנתיים, התאהבנו, וזה היה כל כך כיף, הוא אהב אותי למרות כל הפגמים שבי, ואני אהבתי אותו כי הוא לא ניסה לשנות אותי. הוא אהב את זה שאני לא כמו כולן, הוא אהב את זה שאני מעדיפה יין על פני בירה, "זה אלגנטי" נהג לומר, הוא אהב את זה שאני שומעת רוק ומוסיקה קלאסית, את העובדה שאני רכושנית כלפי המיטה שלי ואובססיבית ליין האדום שלי, הוא אהב אותי. וכמו כל סיפור אהבה נדוש הגיע הסוף, הרי שום דבר לא נמשך לנצח לא אנחנו ולא אהבה, ויכול להיות שאף פעם לא היה פה ״אנחנו״ וזה הכל היה בראש.
אבל אהבתי את "אנחנו", וגם הוא.
"לפני שאני מתחיל עם העניינים הרשמיים, אל תשכחי שאת חייבת לי משקה" הוא אומר ברכות.
"נקבע" אני אומרת.
"פעם קשוחה, תמיד קשוחה" הוא אומר ואני מרימה את כתפיי.
"אז מה התפקיד שלך בוס?" אני מלגלגת עליו במעט.
"אני סגן המנהל" הוא עונה.
"אתה הולך לפטר אותי, נכון?" אני שואלת.
"אני אמור, את החסרת במשך שלושה חודשים ברצף, לא אמרת כלום לאף אחד, פשוט לא הגעת. זה מה שאמרו לי" הוא אומרת ומסתכל עליי שוב, עם עיניו הכהות.
"לוסיל צודקת, וגם ליאר. לא הייתי כאן" אני מודה.
"מה שלומך אליסיה?" הוא שואל ברצינות.
"אני בסדר" אני משקרת.
"אליס…" הוא אומר.
אני נאנחת, אני לא מתכוונת לשתף אף אחד בסיפור שלי, אני צריכה להמציא אחד אחר.
"אליס.. אני יודע שאת לא מתכוונת לספר לי, את לא מספרת כלום לאף אחד, רק תהיי מודעת למצב" הוא מוסיף ואני תוהה איך הוא יודע כל כך הרבה.
"זאת הייתה טעות" אני אומרת וקמה מהספה, לוקחת את התיק שלי במהירות ויוצאת מהמשרד.
אני הולכת, הולכת מהר, רק רוצה לצאת מבית הספר.
"אליס!" וויל קורא מאחורי.
הוא משיג אותי, תופס בידי.
"אני לא יכולה" אני לוחשת, קולי רועד.
"את יכולה ואני לא סיימתי את המשפט.
בית הספר לא יודע מה עבר עלייך, אבל מאחר ואני יודע שאת גם בן אדם, וייתכן שנתקלתי באחותך אתמול, היא לא סיפרה לי הרבה, רק אמרה שאת עוברת תקופה מייגעת ומייסרת, אנחנו מתחילים דף חדש, בית הספר לא יציק לך בנושא, רק תגיעי ואם את לא מגיעה, תודיעי." הוא אומר ברכות.
"תודה, אני באמת מעריכה את זה" אני מהדקת את הקוקו שלי, מסדרת את בגדיי וצועדת אל עבר המשרד.
וויל נשאר שם, עומד איתן מאחוריי.
אני יושבת במשרד, נסערת. הדמעות מאיימות לפרוץ החוצה מעיניי.

לקראת סוף היום וויל נכנס למשרדי, הוא ממש "מרגיש בבית".
הוא נשכב על הספה, משלב את ידו ומסתכל על התקרה.
"איך היה היום הראשון בוס?" אני שואלת, מכחישה את מאורעות הבוקר.
"אני כאן כבר זמן מה, זה לא היום הראשון".
"רצו לקחת לך אותו, אמרתי להם שיהיה להם הרבה לארוז אם הם יפנו אותו, 'זאת עבודה מיותרת' אמרתי והם התעקשו, ליאר רצתה אותו" מוסיף ואני צוחקת.
"אני לא ממש אהובה כאן" אני מציינת.
"לוסיל מאמינה בך" לוסיל היא מנהלת בית הספר. שתיקה שוררת בחדר.
"מי זאת טיה?" הוא שואל וצמרמורת מפלחת את גופי.
"ליאר כל הזמן שואלת איפה היא, והיא אומרת שאת בקשר איתה" הוא מוסיף.
"היא הייתה תלמידה של ליאר, ותלמידה שלי.
ליאר הייתה המחנכת שלה וטיה לא אהבה אותה ממש, היא פרשה מבית הספר" אני עונה בקשיחות.
"אם אי פעם תרצי לדבר.. המשרד שלי הוא קומה אחת מעל שלך" הוא אומר ואני צוחקת.
"זה היה מזמן…" אני אומרת ונזכרת בימי האוניברסיטה.

"נתראה מחר בצהריים" אלישיה אומרת לי בטלפון.
"מה?"
"יש לי מלא עבודה וכבר התמקמתי פה, נתראה מחר בצהריים" היא אומרת.
"אלישיה…" אני אומרת.
"אליס, הכל בסדר, תהיי קצת בבית" היא אומרת.
"אני לא יודעת איך להודות לך" אני אומרת לה.
"תביאי לי מחר חיבוק, זה יספיק".
"סגרנו" אני אומרת ואלישיה מנתקת.
אני מתיישבת על הספה, עם היין המוכר והטוב.
לאחר זמן מה נכנסת למקלחת, מסירה מעליי את תחושת המועקה שליוותה אותי כל היום.
לובשת שמלה שחורה, כמו תמיד, בגדים כהים בלבד. או בגדים בצבעים קרים.
מעל השמלה אני לובשת את מעיל עור בצבע בז'.
אני מסדרת את השביל בשיער בדיוק באמצע, ואוספת את השיער לקוקו נמוך והדוק.
נועלת את נעלי העקב השחורות ומתבשמת.
אני מחליטה לצאת לבר בקצה העיר, לנקות קצת את הראש.
לראות אנשים ששמחים כל כך בתוך החיים הכל כך אפרוריים.

אני יושבת תחת האור העמום של הבר, מסובבת את כוס היין על הבר.
הבר רועש אבל אלגנטי, הומה אדם.
וויל מתיישב לידי, איך הוא תמיד מוצא אותי?
"נפשך חפצה במשקה פרופסור?" שואל ומחייך.
"אתה עוקב אחריי?" אני שואלת בציניות, "יש לי" אני מרימה את הכוס עם הצוואר הארוך.
"ספר לי מה שלומך וויליאם" אני אומרת ומביטה ביין האדום שבכוס.
"שלומי בסדר" הוא עונה.
"את צריכה לתת שיעור בקומפוזיציה עוד כמה ימים, נכון?" הוא שואל.
"הייתה פתקית של תזכורת במשרד שלך, שיעור קומפוזיציה לכיתה י'." הוא אומר ומבטו ערמומי.
"באמנות, קומפוזיציה היא תוצר היחסים בין אובייקט לבין מסגרת היצירה האמנותית, וכן בין האובייקטים השונים בתוך היצירה" הוא אומר בהתנשאות.
"איך אתה זוכר את זה בכלל?" אני תוהה.
"אני הייתי מקשיב בהרצאות"
"גם אני הקשבתי" אני מציינת.
"את היית שיכורה או מסטולה בחלק מהזמן" הוא אומר.
"לא אני לא" אני מכחישה.
"אז איך קראו למרצה?" היא שואל ואני שותקת, אין לי מושג איך קראו למרצה.
"בריסל לוטנגט" הוא עונה לעצמו ומחייך בתחכום.
"אולי הייתי קצת שיכורה…"
"ואת יצאת המצטיינת מבנינו!" הוא קוטע אותי.
"תודה שנתת לי עוד הזדמנות בוס" אני אורת בחיוך.
"הכל בסדר פרופסור, העיקר שתהיי בסדר." אומר.
ואנחנו יושבים, יושבים וצוחקים,הבטן מתכווצת מרוב צחוק.
יושבים ומעלים זיכרונות מאותה התקופה, ואני שמחה, כל כך שמחה שהוא לא מדבר על ההפלה.
זאת הייתה תקופה נוראית.
לא שיתפתי אף אחד, אפילו לא את וויל. שהיה החבר הכי טוב שלי באותו הזמן.
הייתי במסיבת האוניברסיטה, לבשתי ג'ינס וחולצה ארוכה.
הרגשתי די מנוכרת, לא הכרתי הרבה אנשים.
היו שם כל כך הרבה אנשים, כולם היו כל כך שיכורים.
ואני, עוד הייתי 'ילדה טובה' שלא שותה אלכוהול.
למרות שהתחלתי לשתות יין בגיל 17, לא שתיתי באותו ערב.
שיקרתי לוויל, הוא יודע את האמת אבל הוא זורם עם השקר שלי.
הוא מצא את המקל,המקל עם שני הקווים.
אמרתי לו שזה היה של שותפתי לחדר, שעזבה באותו הבוקר.
אבל זאת לא הייתה ריילי, המקל היה שלי.
גיליתי ששמו לי סם אונס במשקה, אבל זה היה מאוחר מידי.
התעוררתי, עירומה, באחד החדרים של מעונות שחקני הפוטבול.
הרגשתי מזועזעת, תחושת גועל עטפה אותי.
הבחור לא היה בחדר, הוא השאיר אותי לבד ואת הבגדים שלי בפינת החדר.
החזייה שלי הייתה קרועה, מפורקת.
התלבשתי מהר ורצתי, רצתי חזרה לחדר המעונות שלי.
נעלתי את הדלת ובכיתי כמו שלא בכיתי מעולם, התקלחתי במשך שעות ובכיתי במשך ימים.
לא יצאתי מהחדר במשך ימים, אמרתי לוויל שאני חולה, הוא ידע שעובר עליי משהו, אבל גם עם השקר הזה הוא זרם.
לא הגעתי לקורסים, לא הגעתי לבחינת הסיום, אוון היה מביא לי אוכל וחומר, אבל לא הייתי נוגעת באף אחד מהם.
ריילי, שותפתי לחדר עזבה בוקר אחרי הלילה הנורא.
ונשברתי, התפרקתי, נראיתי באמת חולה.
תחילה לא בכיתי ליד וויל, לאחר מכן כבר לא יכולתי להחזיק את דמעותיי בפנים אז כשהוא היה מערסל אותי בידיו, את הבחורה שרזה בצורה מחרידה ונראית גוססת למדי, הייתי בוכה בשקט, בלי שישים לב.
מעולם לא סיפרתי לאף אחד על אותו הלילה הנורא.
אז וויל החל להאמין שאני באמת חולה, נראיתי גוססת.
"אני מזמין לך רופא!" הוא אמר.
אני התנגדתי, "אני אבריא" אמרתי בקול צרוד שליווה אותי לאורך התקופה.
"אליס, את גוססת!" הוא אמר והזמין לי רופא.
הרגשתי מעורפלת במשך שבועות.
והמחזור שלי איחר, המחזור שלי איחר ובגדול.
והרופא הגיע, והוא היה זכר.
ולא הסכמתי שיבדוק אותי, סירבתי ללא הרף.
כשוויל יצא לרגע, הרגשתי אי נוחות.
בחברתו של וויל הרגשתי בנוח, ידעתי שוויל לא ייפגע בי.
"אתה מכיר גניקולוגית?"
"אני מכיר גניקולוג מצויין!" אמר.
"לא. אני צריכה גניקולוגית" אמרתי.
והוא נתן לי את המספר של גניקולוגית באזור, ואני התחננתי בפניו שיגיד לוויל שיש לי שפעת או משהו בסגנון, והוא הסכים.
ובחינת הסיום עברה, ואיבדתי את כוחותיי לסיים.
וויתרתי, אני אף פעם לא מוותרת אבל וויתרתי.
וויתרתי על התואר הראשון שלי.
וקבעתי תור לגניקולוגית.
ושיקרתי לוויל, שוב.
"אני נוסעת הביתה עד שאחלים, בהצלחה בתואר מותק" חיבקתי אותו חזק.

"מזל טוב מותק, את בהריון" אמרה הגניקולוגית ואני מיררתי בבכי.
אני אף פעם לא בוכה ליד אנשים, אבל מיררתי בבכי, לא יכולתי להחזיק אותו.
אחרי כמה דקות, המשפט היחיד שהצלחתי לומר היה "תקבעי לי תור להפלה".
הייתי בחורה צעירה בת 21, בלי קריירה, בלי בעל, בלי משפחה, בהריון.
לא יכולתי לשאת את התינוק וללדת אותו, יעלו יותר מידי שאלות.
והקריירה שלי, הקריירה שלי הייתה בסכנה.
התכנון שלי לילדים היה רק בעוד עשור.
והרזון שלי הפך לאנורקסיה, זה היווה סכנת חיים לתינוק כך שלא יכלתי ממילא להמשיך אותו.
ההפלה הייתה כואבת, הליך ארוך וממושך.
והייתי לבד, כל כך לבד, לא סיפרתי לאיש.
הכל קרה יותר מידי מהר ויותר מידי כואב.
לאחר חודשיים חזרתי לאוניברסיטה, לטקס הסיום של וויל.
הוא כל כך שמח שהגעתי.
"תראו מי החלימה" הוא אמר בחיוך, לבוש בגלימה ובכובע של טקס הסיום.
"תראו למי יש תואר ראשון" עניתי לו.
זה כאב לי, שלא סיימתי, אבל ידעתי שלא הייתי מסוגלת להמשיך, הכל היה יותר מידי בשבילי.
ולאחר חודשיים נוספים, וויל התקשר אליי.
"אני עושה עוד תואר, ואת הולכת להצטרף אליי"
"אין מצב, אני לא עוברת את הסבל הזה שוב"
"לא בפסיכולוגיה, באומנות" אמר ועיני נפקחו לרווחה.
"אליס, למה את שותקת? את האדם הכי מוכשר ויצירתי שיש! את משכילה ואת אוהבת את זה!"
"אני לא יודעת אם אני מסוגלת לזה"
"אני פה איתך, ושלא תעזי לחלות שוב!"
צמרמורת עברה בגופי כשהוא אמר את זה.
אני אשתדל.