“המכתב האחרון”

איך בכלל להתחיל?
מלומר שהיה פשוט מדהים?
או שאולי להתחיל עם העובדה שאת פשוט
בנאדם מקסים?!
רק עוד שנתים נשאר,
אולי תשארי גם למחר?
אני מצטערת כך הוחלט,
שלבינתים כלו אותנו באותו מקלט.
אחרי שנה שזה כבר נשכח, באה מישהי חדשה,
שתנסה להרגיע, תנסה לחדש, ולהחליף עדשה .
"עד מחר היא כבר לא תשרוד" אמרו הבנות,
אבל בואו נקווה שהיא תלמד מהטעויות!
הטעויות שעשו האחרים, שלא הבינו וסתמו ליבם,
שלא חשבו על איך לעזור בשעת צערם.
אבל את, את לא אותו הדבר,
לך אין תחליף ולא יהיה אף פעם,
וגם אם החדשה הגיעה, אותך לעולם לא נשכח!
מנסה להסביר את התחושה המדהימה,
אך שאני נזכרת שהלכת אני מתמלאת בשתיקה!
שתיקה של עצב, שתיקה של כאב,
שתיקה שנובעת משיברון לב!