כפתורים מפלסטיק

הילד הזה הוא אני.
לא הלכתי לשום מקום ולעולם לא אלך.
לא ניסיתי מעולם לשכוח או להדחיק, לא ניסיתי לצבוע מראות איומים בצבעי הסוואה תמימים.

הילד הזה עוד שומע היטב
את שברי כלי הפלסטיק.
את עקב רגלך המועכת, דורכת, רומסת כפתורים מפלסטיק בחמה שפוכה. כפות רגליך היו אז גדולות ממדים, היית ענק השופך חמתך על כפתורים מפלסטיק, קורע ומשסע קרטון המשמש כלוח משחק.

אחר כך הגיע תורינו.
בחמה שפוכה ניסית לחנך את כולנו. ראש של ילד קטן, הוא אני, לא הבדלת מכפתורי הפלסטיק. גוף שברירי של ילד קטן- היה ללוח משחק. אתה כעסת. כל כך כעסת…
"ילדים צריכים להיות בשקט כשמבוגרים רואים חדשות."
הזהרת אותנו חזור והזהר, התרעת חזור והתרע:
"זה יגמר ברע!"
ואנחנו ידענו מה זה אומר ואנחנו פחדנו כל כך… וניסינו להיות הכי שקטים בעלם, והיינו הכי ילדים בעולם.

הילד הזה הוא אני.
הוא אני היושב לידך מקץ ארבעים שנות זכירה.
אין יותר לוחות משחק,
כפתורים מפלסטיק הפכו לגרגרי אבק,
ואתה כבר מזמן חדלת להיות הענק .
_________________________________________