אין דובים אז אין יערות

'דובים. קראתי על כאלו שניסו להתאבד. הכניסו צינור לתוכם, כדי להוציא את נוזלי המרה, ושמו שיריון של ברזל מסביב לגוף שלהם, כמו של יוריק ברינסון, כדי שלא יוכלו להזיז את הצינור. גם עקרו להם את השניים והציפורניים כדי שלא יוכלו לפגוע במטפלים, ושמו אותם בכלובים קטנים. הם לא יכלו לזוז. ישבו בתוך החרא של עצמם.
קראתי על כאלו שניסו להתאבד' מיקה מספרת לי, בלהט, מנופפת בידיים, כמו תמיד כשהיא אומרת לי מה לחשוב 'הם חושבים שזה מרפא, מציי מרה של דובים'.
'תפסיקי' אני אומרת לה, אבל זה רק גורם לה להמשיך עוד, היא מספרת על קרקסים. איך שהם לוקחים גורי דובים שמים אותם על גחלים, והדובים מנסים לברוח, נעמדים על שתיים. 'תמיד כשהדליקו גחלים הדליקו גם מוזיקה, ואז כשהגורים גדלים, כל פעם שהם שומעים מוזיקה הם חושבים ששוב יש גחלים והם נעמדים על שתיים והינה, דובים רוקדים! מגניב!' היא פורסת את ידייה לצדדים, ענייה פעורות ולחייה סמוקות.
'תפסיקי' אני אומרת לה שוב, והיא ממשיכה, מדברת על חורפנים, אפרוחים, פרות, תרנגולי הודו, צבאים, שועלים, ארנבות , כלבים, חתולים–
'תפסיקי!' אני צועקת עלייה עם דמעות בעיניים ומתרוממת.
היא קופאת. ידייה תלויות באוויר, באמצע משפט 'מה יש לך?'
אני לא עונה, רק חולפת על פניה אל המרפסת, סוגרת את הדלת מאוחרי. קר ורטוב, אבל לא מספיק כדי לגרום לי לחזור. אני משתנקת קצת. ובוכה בכי של ילדים, אגואיסטי ומלא שיהוקים.
כשמיקה יוצאת, כבר הספקתי להירגע מעט. מרחתי את הדמעות על פני והדבקתי את עניי אל האופק. אל היער.
היא קוראת בשמי ומתקרבת לאט, עד שנישמתה מעל כתפי 'את בסדר?' היא לוחשת 'אמרתי משהו קודם?'
שנאתי את עצמי באותו הרגע, הייתי כלכך מגוחכת ודרמטית, והאף שלי נזל, והנשימות שלי נשמעו כמו ציוצים
'לא' אני עונה 'לא אמרת כלום'